מדינת ישראל ידועה גם בכושר ההמצאה שלה, לעיתים גם בתחום החקיקה המקומית. מעבר לחוקים הברורים הנוגעים לתכנון ובנייה או תשלומי ארנונה, מסתתרים בספרי העיריות והמועצות המקומיות אוצרות של ממש: חוקי עזר מוזרים, משעשעים ואפילו הזויים, כאלה שנותרו משנים עברו או נולדו מתוך צורך רגעי ונשכחו.
חוקים אלו, שרובם המוחלט אינו נאכף, מציירים תמונה משעשעת של החיים בישראל לאורך השנים, ועלולים, תיאורטית לפחות, לזכות את המפרים אותם בקנסות גבוהים ואף בעונשים. וזה קצת פחות מצחיק.
קראו גם:
קנס לכל חולה
נדמה שלעיתים, הזמן פשוט עצר מלכת. דוגמה בולטת לכך מגיעה מקריית מוצקין. כבר בשנות השמונים, כנראה מתוך דאגה עמוקה לבטיחות הציבור או אולי סתם מתוך חיבה לביורוקרטיה, העבירה עיריית מוצקין חוק עזר שחייב רוכבי אופניים להוציא רישיון, לעבור 'מבחן' ואפילו להצמיד לוחית רישוי לאופניים (הרבה לפני שהחוק דרש להצמיד לוחית רישוי לקורקינט או אופניים חשמליים).
חוק זה הקדים בעשרות שנים את זמנו, ודמיינו לרגע ילד בן 8 הרוכב על אופניים ומנסה לתמרן בין ביורוקרטיה לבין שיעורי בית כדי לעמוד בדרישות החוק. כיום, חוק זה נחשב לאנכרוניסטי לחלוטין ואינו נאכף, אך הוא עדיין רשום בספר החוקים העירוני, עדות לעידן תמים יותר.
ועדיין בתחום הסעיפים המוזרים, ישנם חוקים שנשמעים כמעט בדיוניים. כבר בשנות ה-60 וה-70, בערים הרצליה ונתניה, נשקלה ואף נחקקה אפשרות לקנוס אדם ש'נראה חולה בעליל' במקומות ציבוריים כמו חוף הים (בהרצליה) או השוק (בנתניה). במילים אחרות, אם הייתם נראים מעט חיוורים או מצוננים מדי, פקח עירוני היה יכול, בתיאוריה, להטיל עליכם קנס של 600 שקל.
אמנם מדובר בסעיף הזוי שמעולם לא נאכף בפועל באופן משמעותי, אך עצם קיומו מלמד על תפיסות עולם שונות שהיו קיימות בעבר סביב בריאות הציבור ומרחבים משותפים.
ויש גם את חוקי העזר שפשוט שכחו לעדכן. בבאר שבע, למשל, ניתן עדיין למצוא חוקי עזר המציינים קנסות ב'לירות' - המטבע הישראלי שקדם לשקל ובוטל בתחילת שנות ה־80 של המאה הקודמת. זהו זיכרון מתוק מימים עברו, שמראה כיצד הביורוקרטיה העירונית יכולה להתעצל גם בפרטים הקטנים ביותר.
האגרות המעצבנות
לפעמים, המוזרות נובעת מחוסר היגיון כלכלי או גבייה שאיבדה את נחיצותה. באשדוד, למשל, בתקופה שלאחר מבצע 'עופרת יצוקה' (2008-2009), המשיכו לגבות מתושבים 'היטל ביטחון' – גם לאחר שההיגיון המבצעי לכך פג. המקרה הגיע אף לדיונים משפטיים שהצביעו על חוסר הצדקה להמשך הגבייה.
ואילו בנס ציונה, חויבו מוכרי דירות באגרה 'מופרזת וחסרת היגיון' עבור ענייני ניקוז, מה שהכביד על עסקאות נדל"ן והעלה תהיות רבות. גם אם נוצרו תקנות אלו נוצרו מתוך כוונה טובה, הן הפכו למעמסה בירוקרטית וכלכלית בלתי מוצדקת עם חלוף הזמן והנסיבות.
"חוקי עזר מסוימים מתייחסים לענייני נימוס, תברואה ואסתטיקה ציבורית", אומרת עו"ד עדי אלעזר מפתח תקוה, המתמחה בתקנות עזר עירוניות ותביעות נזיקין. "דוגמאות לכך כוללות איסורים על פשיטת יד (קיבוץ נדבות) במקום ציבורי, נבירה בפחי אשפה, דריכה או טיפוס על דשא, עץ, שער או סורג בגן, ואף יריקה ברשות הרבים.
"בעוד שחלק מהאיסורים הללו נתפסים כהגיוניים, כמו שמירה על ניקיון, קיימת ביקורת על חוקי עזר המטילים קנסות על עבירות כלליות ולא ברורות, כמו 'אי-שמירת המראה הנאה של חזית הבית'.
"חוקים פליליים, לרבות חוקי עזר, מחייבים הגדרה ברורה וחד-משמעית של העבירה כדי למנוע אכיפה שרירותית. הדבר מדגיש את המתח בין רצון הרשות להסדיר את המרחב הציבורי לבין הצורך בשקיפות ובהירות משפטית".
אז מה עולה בגורלם של חוקי העזר המשונים האלה? רובם המוחלט, כאמור, נותר על הנייר. הם לא נאכפים, לא נתקלים בהתנגדות ציבורית גורפת (למעט מקרים נקודתיים כמו אגרות מופרזות), אך הם גם לא מבוטלים באופן יזום. הסיבה לכך פשוטה: ביורוקרטיה ועצלנות. לשנות או לבטל חוק עזר דורש תהליך מסודר של הצבעה במועצת העיר ואישור משרד הפנים. כל עוד אין צורך אקוטי, קל יותר פשוט להתעלם מקיומם.
