את שנת הלימודים הקרובה תתחיל רומי דודאי (16) בבית ספר בנתניה, הרחק מביתה בקיבוץ נירים במועצה האזורית אשכול. בשבת השחורה ספג הקיבוץ פגיעות קשות. דודאי ומשפחתה פונו לאילת, ואחרי ארבעה חודשים עברו לנתניה, בעוד שמרבית חברי הקיבוץ עברו לבאר שבע עד לשיקום הקיבוץ.
"ההורים שלי עובדים במרכז הארץ וגם רבים מבני משפחתנו מתגוררים במרכז", היא אומרת. "אנחנו במקור מנתניה. עברנו לקיבוץ נירים לפני כשמונה שנים ולפני כחצי שנה חזרנו".
במשך ארבעת חודשי השהייה באילת דודאי לא למדה במסגרת מסודרת, והכניסה לכיתה י"א בתיכון 'אורט לייבוביץ' בנתניה לוותה בקשיי הסתגלות לימודיים וחברתיים. "נכנסתי לכיתה חדשה באמצע השנה עם תלמידים שלא הכרתי קודם", היא מספרת. "לא פשוט להיכנס שוב למסגרת לימודית ולסגור פערים של חודשים. למזלי המורים סייעו לי וגם נעזרתי במורות פרטיות".
את שורשיה בעיר ניצלה רומי כדי ליצור קשר מחודש עם חברות הילדות שלה. "בזכותן הכרתי חברות וחברים חדשים ובחופש גם עבדתי, השלמתי פערים לימודיים וביליתי".
למרות הגעגועים לקיבוץ ולחברים שעברו למוקדי הפינוי, למשפחת דודאי אין כרגע כוונה לשוב לקיבוץ. "הכוונה היא להישאר בנתניה, והכל תלוי בהתפתחויות הביטחוניות".
ההתרגשות לקראת פתיחת שנת הלימודים בעיצומה: "מרגש לפתוח שנת לימודים חדשה בבית ספר חדש, במקום מגורים חדש, בסביבה שלא הכרתי כמחצית משנות חיי", היא מודה. "קצת עצוב לי שזה לא קורה עם החברים שלי מתיכון 'נופי הבשור' במועצה האזורית אשכול, שאיתם למדתי שמונה שנים. באשכול זה היה הרבה יותר אינטימי. פה יש הרבה יותר תלמידים ולפעמים יש תחושה שהולכים לאיבוד. מדובר בדרך חדשה ובהתחלה חדשה, אבל אין הרבה ברירות. הנסיבות מכתיבות לנו את המציאות הזו".
מקריית שמונה להרצליה: "אני חושש מבחינה לימודית"
דביר יעקב־כהן (16) למד עד לתחילת המלחמה בתיכון דנציגר בקריית שמונה. הוא פונה עם משפחתו למלון בהרצליה, וב-1 בספטמבר יתחיל את שנת הלימודים בתיכון ראשונים בעיר. "יש איתנו מפונים נוספים וכבר הפכנו למשפחה אחת גדולה", הוא אומר. "אמנם זה לא הבית אבל התחלנו להתמקם ולמצוא דרכים כדי שזה ירגיש קצת כמו הבית".
בתחילה למד דביר בבית הספר של המפונים בתל אביב. "אחרי שבועיים הבנתי שזה לא בשבילי ועברתי לתיכון ראשונים במרכז הרצליה. בהתחלה לא היו לי חברים, הייתי התלמיד המפונה היחיד בכיתה והרגשתי מאחור חברתית ולימודית, לא שייך. עברתי תהליך ארוך, ניסיתי למצוא את הסביבה שלי ולהתקדם בחומר, וזה היה כמו מרוץ. רק לקראת סוף השנה הצלחתי למצוא את המקום שלי. החברים התנהגו אליי יפה והזמינו אותי לשבת ביחד. הרגשתי חלק מהם וזה עבד מצוין. יש לי עכשיו הרבה חברים בהרצליה והסביבה ואני לא מרגיש לבד".
בשנה הקרובה הוא ילמד עם החברים שהספיק להכיר ואין לו ספק שהשנה הזאת תהיה הרבה יותר טובה. "יהיה לי יותר ביטחון עצמי, יש שלושה מפונים שמצטרפים אליי ואני בטוח שיהיה יותר טוב. מבחינה לימודית אני מאוד חושש. עדיין לא סיימתי להשלים את כל החומר ואני צריך לסדר את הזמן ולהשקיע. יש פה חבר'ה מפונים שהרבה יותר קשה להם ממני, ואני אומר תודה על זה שאני פה ושהצלחתי להתמקם".
על ההבדל בין שתי הערים אומר דביר: "קריית שמונה זו עיר שקטה וקטנה. כולם מכירים את כולם וכולם אוהבים את כולם. אתה יכול ללכת חמש דקות ברגל ולהיפגש עם כל החברים שלך. פה זו עיר ממש גדולה, לקח לי זמן להתרגל לזה. אמנם יש פה יותר נגישות לדברים שלא היו לי בצפון, אבל יש הבדל גדול".
רוצה לחזור לכיתה הקודמת?
"לא רע לי עכשיו בכלל אבל הייתי רוצה לחזור. אני מתגעגע למפגשים עם החברים, לצעידות, ליציאות. אמנם יש יתרונות - אני גר ליד הים, הכל זמין ונגיש, יש המון אפשרויות חדשות, הערים הגדולות במרחק 20 דקות ממני ויש לי פה כל מה שאני צריך, אבל אני עדיין לא מרגיש בבית".
מהגליל לחדרה: "אנחנו כאן ולא כאן"
אידית וליאור זנטי ושלושת ילדיהם התפנו ב-8 באוקטובר מהיישוב מנות שבגליל המערבי, הממוקם 4.7 ק”מ מגבול לבנון, אל בית אחיה של אידית בחדרה, ומאז נשארו בעיר. השבוע, על רקע פגיעה ישירה ביישוב, שוקלים ההורים להעתיק את מגוריהם לאזור באופן קבוע. "מנות היא עדיין שטח אש ובתים ביישוב נפגעו", אומרת אידית. "המגורים בחדרה, במקום שקט ללא אזעקות וללא חשש תמידי, מחזק את התחושה שהופקרנו. הבעיה היא שלא פשוט למכור או להשכיר בית ביישוב בתקופה כזו".
בתי הספר של ילדי המשפחה, אופק (11), עידו (8.5) ועומר (7), נסגרו. "בהתחלה מחסומים וטנקים הגיעו לצפון והמושב הפך לבסיס צבאי, מספרת אידית. "אין לנו במושב סופרמרקט או שירותים אחרים, את הכל צרכנו בנהריה ובמעלות, ולא הייתה אפשרות להתניידות. תלמידי היישוב חזרו ללמוד רק בינואר במקלט, כשכיתות א'-ג' וכיתות ד'-ו' למדו ביחד בכיתה אחת.
"בנובמבר הילדים התחילו ללמוד בבית ספר 'ניצנים' בחדרה. קיבלו אותם בחום, הנחיתה הייתה רכה והם השתלבו נהדר בחיי החברה. היום הם קצת קרועים – מצד אחד מרגישים געגוע גדול לחברים במושב שאיתם גדלו מגיל אפס ויש רצון לחזור, ומצד שני, פתאום יש להם חברים מחדרה, שגם אותם הם לא רוצים לעזוב".
"לבת שלי יש חברה ממנות בנתניה, לבן הגדול היה חבר מפונה מחניתה בחדרה אבל אף אחד לא לומד איתם בבית הספר", אומרת אידית. "מדי פעם עושים לנו מפגש קהילתי של היישוב ואני מקפידה לקחת אותם לפגוש את החברים. כבר נפגשנו בבריכה בעפולה, בחי פארק במוצקין ובאקו פארק בחדרה, מה שקצת מקל על הגעגוע שלהם".
מתכננים לחזור הביתה?
"אני לא רואה סיכוי שנחזור בשנה הקרובה. פתחו בתי ספר בשומרת ובעין המפרץ, שזה רחוק לנו מאוד. בנוסף, מנות היא עדיין שטח אש, אז לאן בדיוק נחזור?".
קראו גם:
למרות שהם סוגרים בקרוב שנה בחדרה, ועל אף קבלת הפנים החמה והקליטה המוצלחת, המשפחה עדיין מתקשה לראות בחדרה בית. "זה לא הבית שלנו ולא הפינה שאליה אנחנו רגילים, ויש געגוע לשגרה ולמוכר. אני גדלתי בחדרה אבל שנים שאני לא כאן, וזו תחושה שונה לא להיות בבית שלך", אומרת אידית. "בצפון הילדים עולים להסעות לבית הספר, כאן צריך להסיע. במושב היו הרבה פעילויות בקיץ ובחגים, כאן אולי יש גם, אבל אנחנו לא מכירים. גם הווייב שונה בין המושב לעיר. התחושה היא שאנחנו כאן ולא כאן. הכל כל כך שונה, שאפילו לא נערכנו עדיין עם קניות לבית הספר. נהגנו לעשות את הקניות בעכו, כאן אני עדיין לא כל כך מכירה".
לצד הקשיים, יש גם רגעים של נחת ואופטימיות: "במושב עידו ועומר למדו בבית ספר אחד ואופק בבית ספר שני. בחדרה הם כולם ביחד, וזה נחמד. גם רמת הלימודים יותר גבוהה כאן, וזה משמח אותנו. התרגלנו גם שהכל קרוב. אצלנו כל נסיעה לסופר לוקחת רבע שעה לעיר סמוכה. אז הנה, יש גם יתרונות".
