"מהרגע שרועי נולד הייתי בחרדה ובאובססיה, עוד בהריון, פחדתי שהוא ילך לצבא, שתהיה מלחמה. פחדתי שהוא ימות, אמרתי לעצמי, אם הוא ימות אני לא אוכל לחיות. אני עד היום באיזה מקום חשה אכזבה מעצמי איך אני חיה והוא לא".
קראו גם:
קרן ביבר, פסיכותרפיסטית מצור משה, שכלה את בנה סרן רועי ביבר בנובמבר 23 בעזה, בעת ששירת ביחידת יהל"ם. השבוע יתקיים יום עיון מיוחד של עמותת "עמך" (ראו מסגרת) שם היא מטפלת בשמונה השנים האחרונות בנפגעי טראומה, ובראיון ייחודי ומטלטל, היא מספרת על החיים בצל הטראומה שאופפת את הכל: "הפצע פתוח ומדמם, ואני בעבודה מטפלת גם בנפגעי טראומה, כך יוצא שאני כל הזמן עוסקת בכאב, כאב שלא נפסק, כאב שצריך לנהל ולחיות אותו ואיתו, כאב שאיתו נולדנו כעם וחיים איתו כאן במדינה".
הפחד מהאובדן
הקול שלה שקט, היא מדדה בין המילים, בוררת אותן, לעיתים הוא נסדק, אבל בשליטה, שליטה שקרן ביבר מנסה להחזיר לעצמה. שליטה שאותה איבדה כבר ב-7.10 חודש לפני שהיא קיבלה את הבשורה בה בנה הבכור בן ה-28, הלוחם האהוב עליה ועל כל מכריו, קצין מצטיין בהנדסה קרבית, נפל בקרב. היא שכל חייה טיפלה בשכול, ניסתה לרפא פצעים, נאלצה הפעם להכיר את השכול הכי קרוב שאפשר: "הפצע שם, הוא תמיד יהיה שם, כל יום חובשים אותו מחדש, שלא יזדהם, אבל הוא לא ייעלם".
קרן, הנשואה לרן מהנדס מכונות ואמא לרועי ז"ל ולשתי בנותיה שירי בת ה-29 ("היא עכשיו עברה את רועי בגיל") וזוהר בת ה-22, מנהלת קליניקה פרטית מאוד גדולה בישוב הפסטורלי צור משה שבשרון. היא מעידה על עצמה שעוד מילדות, בקטע שאפילו לה, כפסיכותרפיסטית מוערכת מאוד, אין לו הסבר, היא תמיד חששה מבשורות מוות שצריכות להגיע: "אחד הזכרונות הראשונים שלי כילדה היה כשאני ישנה בחדר שלי בבניין בקומה רביעית, אבי ואמי בבית, ואני שומעת בלילה את המעלית, ונכנסת לחרדה אולי הם באים להודיע לנו משהו נורא, למרות שאני יודעת שאבא ואמא שלי ישנים בשלווה".
מאיפה זה נבע?
"לא יודעת. לא חוויתי אובדן קרוב, אמנם השואה הייתה תמיד נוכחת אצלנו בבית, ההורים שלי דור שני, אבא שלי היה צנחן ונכה צה"ל, היה מאוד קרבי. בכלל, הסביבה שלי הייתה קרבית מאוד, בעלי מטכ"ליסט, אבא שלו היה שייטת, רוב חיי היו ימי זיכרון. אולי זה מה שהביא אותי לתתחום, הטענה שלי שרק מי שמכיר מקרוב את הטראומות, רק מי שחי אותן, יכול באמצעות הטיפול להיות בהזדהות מלאה, לא רק לנסות להבין, אלא לחוות את המטופל, לחוות את הקשיים שגם את וגם הוא או היא חווים".
החשש מפני האובדן גבר עם השנים?
"מאז שהייתי בהריון עם רועי בני הבכור, פיתחתי אובססיה למותו. אין לי דרך להגיד את זה בצורה פחות וולגרית. כל הזמן. הייתי באי שקט נורא. זה תמיד קינן בי. רועי החזיק לי את החרדה. תמיד חששתי מהרגע שיתגייס, ושהוא התגייס לקרבי, החרדות לא הרפו. גם כשרועי השתחרר, לא הייתה הקלה גדולה".
אישה בורחת מבשורה?
"בדיוק, אגיד לך משהו, אני מאוד אוהבת את הספרים של דויד גרוסמן, אבל את הספר הזה לא קראתי, עד היום. למרות שהייתי אמורה לעבור עליו קורס בלימודים, עברתי את הקורס מבלי לקרוא אותו. ידעתי שהוא מדבר עליי, זו הייתה מראה שמשקפת יותר מדיי את הנפש שלי. ב-7.10 נשבר משהו גם בי, בכולנו, נכנסתי למין ערפל סמיך של חרדות. בימים שלפני התמרון, לא יכולתי לישון. רציתי שלא יהיה תמרון, שלא תהיה מלחמה".
שלווה מתעתעת
אבל התמרון החל, רועי היה בקדמת החזית, וקרן לא ידעה מנוח: "לא תפקדתי באמת. כל רעש הכניס לסטרס, כל צלצול בדלת היה משהו שלא יכולתי כמעט לשאת. ודווקא בשבת שבה הוא נהרג הייתי שלווה".
כלומר?
"רועי נהרג בשבת בשעה 14:00. בבוקר של אותו יום קמתי במעין שלווה ורגיעה, באתי לרן בעלי ואמרתי לו ככה 'בוקר טוב, אתה יודע, בסופו של דבר הרוב חוזרים חיים'. היה יום יפה, ישבתי על המרפסת עם כוס קפה, זה היה בדיוק בשעה שבה רועי נהרג. והרגשתי מעין שלווה פנימית, רוגע, שלא חשתי זמן רב, הרבה לפני ה-7.10. מאיה, בת זוגו של רועי שהוכרה כאלמנתו, הגיעה. ואמרתי לה שאני מרגישה שלווה היום, רגועה יותר, היא גם אמרה שהיא חשה אותו דבר. הצעתי שנראה סרט שרועי כל הזמן ביקש: 'תפוס אותי אם תוכל', אני ממש זוכרת את השם של הסרט, כאישה שברחה מבשורה ונתפסה. ממש התיישבתי על הספה בסלון, ואני הרי לא ישבתי על הספה מאז שהתחילה המלחמה, לא הרגשתי בנוח לשבת על ספה, כל הזמן הייתי בשקט, ופתאום התיישבנו שנינו ונהנינו. באמצע הסרט היה צלצול בדלת, ואמרתי: 'רגע אני אלך לפתוח מהר, כי זה בטח אחד החברים של הבנות, ואני לא רוצה להמתין עם זה שלא יכנסו לי מחשבות'. פתחתי את הדלת והבשורה תפסה אותי.
"העולם שהכרתי חרב" היא אומרת, "ואני מנסה לבנות עולם אחר על חורבותיו, יש לי בנות, שאני מאוד אוהבת ולא פחות חרדה, יש לי משפחה ובעל אוהב וכלה אהובה, ואני? אני זוכרת שבשבעה רציתי שיקרה לי משהו, אמרתי 'איך את נושמת ורועי לא'. לא ברמה של ענישה עצמית. ברמה שלא יכולתי לשאת את זה שהילד שלך לא חי ואת כן. עד היום אני קצת מאוכזבת מעצמי. רציתי לעשות הנצחה, אבל מצד שני אני כל כך לא כזו, אני תמיד בפרטיות. אבל אז מתעורר בי קול זעקה שאומר אבל אני רוצה שכולם יכירו את הבן המתוק שלי, את היהלום שהוא היה, ופתאום אני רואה אותו, את רועי מולי, מגלגל עיניים ואומר: 'אמא דחילק עזבי את זה, זה לא את'".
כאב שקוף
לדברי קרן, נוצר ערבוב בין הטראומה הלאומית לטראומה הפרטית שלה. "אני מטפלת באנשים שחוו אובדן, בשכול, בשורדי שואה, בפוסט טראומטים. מאז ה-7.10 המצב נורא. העצב הלאומי והפרטי של כל תושבי המדינה התערבבו זה בזה. אנחנו שומעים על הלומי הקרב, שומעים על ההתאבדויות. ואני רואה צורך לעזור, אפילו הייתי מגדירה שליחות, מילה שהכרתי רק לאחרונה במובנה האישי, לעשות את זה. לשתף את האבל שלי עם האבל של האחרים, לטפל ולהיות מטופל בו זמנית.
"כאב נפשי הוא הכאב הכי גדול שישנו, זה כאב שקוף והכי קטלני. זה כאב שאנשים אוגרים אותו, ולא מדברים עליו, כי ההתעלמות בהתחלה היא קלה מאוד להתמודדות, אבל זה נאגר, ונאגר, ומחפש טריגר לפרוץ, ואף פעם זה לא מתפוצץ טוב, זה יבוא בהתקפי זעם, זה יבוא במחלות קלות וקשות כמו סרטן וקריסה לבבית, זה יבוא עם תופעות לוואי של בושה, אכזבה וחוסר תפקוד.
"יש הרבה פצצות מתקתקות שמסתובבות בינינו. הם צוחקים, נשואים ונראים מאושרים, ולא יעיזו לדבר על מה שהיה, על מה שיהיה. הם שקופים לחלוטין, וכשזה יתפרץ, יהיה קשה בסופו של דבר לעצור את השטף. אנחנו מדינה כזו, עם כזה, שמרגע שהם נולדים הם נידונים לטראומות. כשהייתה השואה אמרנו 'לעולם לא עוד', וזה קרה מול העיניים שלנו. וההשלכות של זה לצערי ילוו אותנו עוד תקופה ארוכה".
___
"היו איתי לכל אורך הדרך"
עמותת "עמך" - סניף נתניה והשרון, מקיימת יום עיון בנושא הטיפול בטראומה המוקדש לזכרו של רועי ביבר ז"ל שנהרג במלחמת 'חרבות ברזל'. יום העיון מיועד לאנשי מקצוע בלבד ( פסיכולוגים קליניים, עוסי"ם קליניים, ומטפלים באמנויות). יום עיון זה מוקדש לאופן הטיפול במטופל הטראומטי, מתוך ניסיונם רב השנים של מטפלי "עמך" נתניה, המטפלים בטראומות של ניצולי השואה, בני הדור השני ואוכלוסיות נוספות נפגעות טראומה.
היום יוקדש לבחינת המפגש הייחודי והאינטימי שבין נפשו של המטופל לנפשו של המטפל, מתוך מעורבות ומסירות רגשית עמוקה, כשברקע השפעות המלחמה על נפשותיהם של כולם.
קרן ביבר, אימו של רועי ז"ל, מטפלת בפסיכודרמה ותיקה ב"עמך": "העמותה חיבקה אותי מאז שרועי נפל, הם היו איתי לכל אורך הדרך, וכעת הם מקיימים יום עיון לזכרו, בדיוק בדרך שהוא היה רוצה, סיוע לאחר בשעת מצוקתו הנפשית".
