החיים בתיכון לא קלים לאף אחד, כולנו יודעים את זה. כבני נוער, רבים מאיתנו חווים חרדות שמתעצמות בגיל ההתבגרות, וגוררות איתן אינספור בעיות של ביטחון עצמי והערכה עצמית. לפעמים בית הספר נראה לנו כמו המקום המלחיץ ביותר בעולם.
לצד כל אלה, המוזיקאי עומר תשובה בן ה-27 מנתניה, היה צריך להתמודד עם משהו שמעטים נאלצים לחוות - תסמונת טורט שהתפרצה אצלו בכיתה י', והפכה אצלו למאבק מתמשך ויומיומי במשך שנים רבות.
חרם בזיכרון
"התסמונת אצלי מלווה בטיקים ווקאלים וטיקים מוטורים", הוא מסביר, "אני לא יודע מה הוביל להתפרצות, אבל אני מניח שאלה היו כמה דברים. בכיתה ז' עברתי איזשהו חרם רציני, ומבחינתי שם הכול התחיל. זה כיתות חדשות, אנשים חדשים, והיה שם איזשהו חרם על משהו מאוד שטותי. אבל אם עד היום אני זוכר את זה, זה כנראה חרוט לי בזיכרון.
"זה גרם לי לעבור כיתה בכיתה ח', זה משהו שליווה אותי שנים, להיות שנתיים - שלוש ללא חברים, זה משהו שדי פגע בי. באותה התקופה שני סבים וסבתא שלי נפטרו אחד אחרי השני, ואלה היו שנים מאוד אינטנסיביות. אני חושב שכל זה היה טריגר להתפרצות".
אתה זוכר את הרגע שזה התפרץ?
"כן. אני זוכר את היום הראשון בכיתה י' שהיו לי טיקים, בבית של ההורים שלי. היה לי את הטיק הראשון מהלחץ. מצד אחד היה מאוד משחרר, ואוקיי זה צריך לקרות, שחררתי איזה משהו, מצד שני, לא הבנתי מה קורה ומה אני עושה עכשיו. אחרי הטיק הראשון פתאום היו לי עוד ועוד, זה היה מאוד מבהיל. גיל 16, מיליון מחשבות בבת אחת, איך מתמודדים עם זה עכשיו, זה חדש, זה לא נורמלי. עולם ומלואו נפתח לך מול הראש ואתה שואל את עצמך - 'מה עכשיו'?"
איך התמודדת עם זה בבית הספר?
"ההרגשה הייתה קשוחה. אני נורא הכחשתי את זה, לא רק שלא הייתי מוכן לדבר על זה, אלא גם נלחמתי בעצמי כל יום כדי לא להוציא טיקים, פשוט הוצאתי כל כך הרבה אנרגיות רק כדי להחזיק את עצמי. ברגעי שיא, כשלא יכולתי להחזיק ובא לצאת איזה טיק אחד גדול, ובסוף יצא איזה משהו, אז היה קשה. התגובות של האנשים היו לא פשוטות. היינו ילדים, אז זה היה פשוט לספוג עלבונות".
לאחר הלימודים, עומר ביקש להתגייס לצבא, והגיע עם המון מוטיבציה. הבעיה, להפתעתו, לא הייתה בתסמונת הטורט, אלא במחלת הצליאק ממנה הוא סבל, שמנעה ממנו להתגייס. "חודשיים לפני הגיוס, קיבלתי הודעה שהצבא מחליט לא לגייס אותי כי יש לי צליאק", אומר, "זו הייתה עוד מכה מבחינתי, חודשיים לפני גיוס, עד שבא לי להתאקלם, לתת למדינה מעצמי, אני לא יכול. הייתי שנה בניסיון להתנדב לצבא, אמא שלי ליוותה אותי וממש עזרה לי בזה, ניסינו להילחם במערכת אבל זה לא צלח ממש, אז פשוט ויתרתי".
הוא הלך ללמוד תכנות ובניית אפליקציות במכללה. אז נכנס לדבריו לתקופת השפל הקשה בחייו, שהתבטאה בדיכאון עמוק וחרדות. "הלכתי לאיזושהי מכללה כדי ללמוד תכנות ואפליקציות", הוא מסביר, "לפני שנכנסתי למכללה, עברתי מעין תהליך עם עצמי, התחלתי להיות יותר שלם עם עצמי. הרשיתי לעצמי כבר לעשות טיקים בציבור.
"אבל אז הגעתי למכללה, ובאחד מהשיעורים הראשונים היו לי טיקים בכיתה. קיבלתי לצערי הרב מהמרצה איזושהי תגובה מאוד לא נעימה, שאשכרה גרמה לי לחתוך באמצע הלימודים הביתה ופשוט לבכות. זה היה כשיצאנו להפסקה, הוא פשוט אמר לי שזה לא מתאים, ואני הבנתי מה הוא בגדול אומר - בגלל הטורט אני מפריע לשיעור".
איך הגבת?
"הייתי בהלם. לא ציפיתי לזה ממרצה. פשוט לקחתי את עצמי וחתכתי משם. זו הייתה דחייה כל כך חסרת רגש. באותו הלילה, הלכתי לישון ואחרי שעתיים התעוררתי בהתקף חרדה מטורף. זה היה התקף שממש לא יכולתי לנשום בו, זה העיר אותי באמצע הלילה.
"אני זוכר את היום הראשון בכיתה י' שהיו לי טיקים, בבית של ההורים שלי. היה לי את הטיק הראשון מהלחץ. מצד אחד היה מאוד משחרר, ואוקיי זה צריך לקרות, שחררתי איזה משהו, מצד שני, לא הבנתי מה קורה ומה אני עושה עכשיו"
"יום אחרי זה התאשפזתי במחלקה נוירולוגית עם חרדות מאוד קשות, וזה פשוט הכניס אותי לדיכאון. זו הייתה תקופת שפל, אבל היא לימדה אותי המון על עצמי. לקח לי שנתיים לשקם את עצמי. אני במקום היום שאני רואה דברים אחורה ואני אומר תודה על הכול, דברים כנראה היו צריכים לקרות ככה".
לאחר המקרה, תשובה ניהל הליך משפטי מול המכללה על החזר שכר הלימוד ששילם, וזכה. "מבחינתי זה היה צדק", אומר, "זה כל מה שרציתי. הכסף שלי לא הגיע להם אחרי מה שעברתי שם".
להעלות מודעות
לאחר המכללה, החליט להפוך את התחביב שלו, מוזיקה - למקצוע, ונרשם למכללת רימון. "גיליתי את המוזיקה בגיל 10", הוא אומר, "מאז שאני ילד קטן אני אוהב לשיר ולנגן על גיטרה. המוזיקה תמיד ליוותה אותי. אם הייתי רוצה קצת שקט, הייתי הולך לחדר שלי, שם מוזיקה, עומד מול המראה ושר. אין לי טיקים כשאני שר ומנגן על גיטרה.
"זה תמיד היה בגדר חלום, אבל כל הזמן אנשים אומרים שאין כסף במוזיקה, ולא חשבתי על זה כמקצוע. אחרי כל המקרה הזה במכללה, אמרתי לעצמי שדי, אין לי מה להפסיד יותר. ראיתי שיש יום פתוח ברימון, ואמרתי יאללה, נלך על זה".
אחרי הלימודים ברימון, החל לעבוד לצד אמנים אחרים ולהפיק אותם, ושחרר לאחרונה גם סינגל ראשון משלו, "Syndrome", בו הוא מספר על התסמונת עצמה. "הוצאתי את השיר הזה אחרי שעברתי דברים, ואני באמת יכול להגיד שאני מאוד שלם עם עצמי", הוא אומר, "אני במקום שלא משנה מה אנשים יגידו, בא לי לדבר על זה, ואני רוצה מאוד שהמודעות תעלה בקרב אנשים, שהם יבינו את הדבר הזה יותר, שיקבלו את השונה".
מה החלום מבחינה מקצועית?
"אני כרגע עובד עם אמנים אחרים, מפיק אלבומים וזה מרגיש לי מאוד טוב. החלום הגדול מבחינתי הוא לעמוד על במה, ולהופיע עם המוזיקה שלי מול קהל. אני עדיין צריך להבין איך אני עושה את זה, איך לבנות את זה, איך לנהל הופעה עם הטורט, עם הטיקים. גם ככה יש לאומנים פחד במה, אז אני צריך למצוא את הדרך לשלב בין הפחד הזה לחשש מטיקים, אני מאוד רוצה להגיע למקום הזה, אבל אני בטוח שיום אחד, אני עוד אגיע".
