כשאמא ואבא הם גיבורי על
ברוב המכריע של התאים המשפחתיים, אחד מההורים הוא זה שנרתם למאמץ המלחמתי, בעוד בן או בת הזוג נותר מאחור על מנת לדאוג לילדים ולמעטפת הביתית. אולם מה קורה כאשר שני ההורים מגויסים?
זהו הסיפור במקרה של ד"ר אלעד מרום, מנהל מרפאה יועצת של כללית בכיכר המושבה בהוד השרון וראש תחום אורתופדיה במחוז דן-פתח תקווה. הוא גויס מתחילת המלחמה לשירות מילואים כרופא בגדוד הנדסה, בעוד אשתו מחזיקה אף היא בתפקיד מפתח כקצינת משאבי אנוש במשטרת ישראל, במסגרתו היא אחראית על לא פחות מ-5000 שוטרים ושוטרות במרחב השרון. ולזוג גם 3 ילדים קטנים.
"ה-7 באוקטובר תפס אותנו כמו כל עם ישראל בהפתעה גמורה. באותה שבת קמנו כשלצידנו מזוודות איתן היינו אמורים לטוס לחופשה זוגית שכל כך חיכינו לה. כבר ארגנו מי ישמור על הילדים, אבל כמו שאומרים אנחנו מתכננים תכניות ואלוהים צוחק מלמעלה. אני גויסתי אחרי 4 ימים, ומאז במשך שלושה חודשים כמעט ולא יצאתי הביתה".
איך מתפקדים כשבבית 3 ילדים קטנים?
"הרבה יצירתיות. זה המקום לפרגן לעיריית כפר סבא שקידמה מיזם מדהים של אימוץ משפחות מילואים. כך בעצם משפחה אחרת נרתמה לאורך התקופה וסייעה לאשתי, כולל הסעות למסגרות, זמן בילוי עם הילדים ועוד, יחד עם סבא וסבתא משני הצדדים שעבדו כמעט במשרה מלאה נוכח הנסיבות".
ומה לגבי המרפאה אותה אתה מנהל?
"הרגשתי כלפי המטופלים במרפאה כאילו השארתי עוד ילד מאחור. לאורך התקופה שמרתי על קשר רציף עם המנהלות האדמיניסטרטיביות והרופאים. כמה ימים לפני שהתגייסתי, קיבלתי גם עדכון על המינוי שלי כראש תחום אורתופדיה במחוז. כמובן שהטיימינג קצת היה מפתיע, אבל כיום אחרי שהשתחררתי משירות מילואים אני יכול להתפנות כדי להיכנס לתפקיד במלוא המרץ בצורה מאורגנת ומקצועית".
מה למדתם על עצמכם בארבעת החודשים שחלפו?
"אני חושב שקיבלנו שיעור מדהים עד כמה העם שלנו מיוחד, עם שיודע להתאחד כשצריך ולעזור האחד לשני. גם כללית לא זנחה אותי לרגע. אם היה חסר לי משהו ולו הכי קטן, תמיד ידעתי שיש לי למי לפנות ובכל שעה. במהלך השירות ועם הקשרים שלי הצלחתי אפילו לארגן ליחידה שלי ציוד רפואי חיוני. אני מקווה שנדע לשמור על הביחד הזה גם בימות שגרה, והכי חשוב שהטובים ינצחו".
"לעבוד על אוטומט"
ד"ר אלונה איש טוב פוגץ' מונתה לתפקיד חדש כחודש בלבד לפני אירועי 'השבת השחורה' כמנהלת מרפאת המושבה של כללית בהוד השרון, של מחוז דן פ"ת. לצד המינוי החדש ועם פרוץ המלחמה גויס בעלה, יואב, מומחה ברפואה דחופה העובד בבית החולים שמיר בצו 8 למילואים כרופא ביחידה מובחרת, כך מצאה את עצמה בבית עם 3 ילדים, כולל תינוקות בת 8 חודשים בלבד.
"המחסור שלו בבית מאוד הורגש", היא מספרת בשיחה גלויה עימה, זמן קצר לאחר שהבעל שוחרר בתום 4 חודשי מילואים מפרכים, בהם כמעט ולא חזר הביתה. "הילדים מעריצים אותו מאוד, כך שההיעדרות שלו הייתה מורכבת מאוד ברמה הרגשית. הוא זה שהיה אחראי על כל רוטינת הערב בדרך כלל, בזמן שאני במרפאה. ארוחות ערב, מקלחות, ממש הכל. בהחלט תקופה מאתגרת שדרשה ממני ומהסובבים אותי הרבה אורך רוח".
איך מנהלים מרפאה במציאות שכזו?
"בשבועיים הראשונים של המלחמה הרגשתי שאני עובדת על אוטומט, כמו כולנו. ברמה שלא יכולתי להכיל או לחשוב על דברים שהם מעבר לכאן ועכשיו, במיוחד בתקופה בה לילדים לא היו מסגרות. התנהלתי מהיום למחר, מבלי לחשוב על ההשלכות מעבר. בזכות העבודה, שגרת היום והמטופלים הצלחתי להתעלות על השבר ולעזור לאחרים וזה מה שחיזק והניע אותי. נאלצתי ממש להמציא את עצמי מחדש לאורך התקופה. כמו כן, העובדה שהמרפאה שלנו חדשה וממוגנת, השרתה כמובן ביטחון ואיזשהו שקט לעובדים ולמטופלים, אפילו אירחנו אצלנו מרפאות נוספות באזור שהיו ללא מיגון תיקני".
"אחד הדברים שאני הכי גאה בהם הוא השמרטפייה שהפעלנו במרפאה לטובת ילדי העובדים שהיו ללא מסגרות בשבועות הראשונים למלחמה בעזרת מתנדבים ואנשים מדהימים. היא אפשרה למעשה לצוותים שלנו להמשך לפעול, תוך מציאת תעסוקה לילדים עד החזרה למסגרות החינוכיות. קלטנו במרפאה גם לא מעט מפונים מיישובי הצפון והדרום, כולל מתן מענה רפואי למשפחה של חטופים ואף שבה שהגיעה אלינו עד שעברה לדיור מוגן".
מה למדת על עצמך בארבעת החודשים האחרונים?
"הוכחתי לעצמי שברגע האמת אני מסוגלת לתפקד ברמה המשפחתית, המקצועית והרגשית. חשוב לי להכיר תודה גדולה למשפחות שלנו שנרתמו מהרגע הראשון ואפשרו לי לתפקד ולנהל מרפאה. שגרת עבודה היא חלק מהמערכה והכרחית להתמודדות ולשיקום של כולנו. עצם העובדה שלא לקחתי יום חופש אחד אומר הרבה. רציתי להיות בעבודה, הסדר יום והמשמעות שהעבודה מעניקה השאירו אותי בתפקוד גבוה עם כוחות להתמודד עם השינויים והמצב".
בשיתוף כללית מחוז דן פ״ת
