דבורה אדר, היא אמא לשלושה ילדים ומנחת קבוצות. העסק שלה קרוי בשם המקסים: Lev WorkShops for The Soul
והיא מסבירה: "לשלושת ילדיי יש האותיות “לב" בשם (גלבוע, לביא ויובל) מתוך מחשבה ורצון שיהיו אנשים טובים עם לב רחב. מכאן גם נולד השם לעסק שלי".
אדר היא בעלת תואר ראשון במדעי החברה, בוגרת קורס אימון בשיטת כוונה ובוגרת לימודי פוטותרפיה וכיום משלימה לימודי תואר שני בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת בר אילן.
בחמש השנים האחרונות מנחה אדר קבוצות בעזרת סדנאות פוטותרפיה וצילום בסמרטפון.
פוטותרפיה היא שיטה של התבוננות בנפש דרך תמונות וצילום פעיל. דבורה אדר מספרת כי מדובר בדרך מופלאה להבעה ויצירה. "הסדנאות אותן אני מעבירה הן בעיקר תהליכיות ובהן מספר מפגשים. יש גם סדנאות חד יומיות. הסדנאות עוזרות לכל המשתתפים להשתפר כבני אדם ולקבל כלים לחיים טובים ומאושרים יותר תוך יצירת מרחב בטוח ושיח רגשי. אני עובדת עם מוסדות, עיריות, ארגונים, בתי חולים ובעיקר בתי ספר, מבוגרים וגם בני נוער משתתפים".
מה שהביא אותנו לבקש מדבורה לספר על הפעילות שלה אלה הן הסדנאות שהיא מקיימת בשנתיים האחרונות בהשתתפות צוותים חינוכיים ורפואיים.
"מאז שהתחיל נגיף הקורונה אני רואה כי החיילים הקרביים של מגיפה זו הם הצוותים האלו והם זקוקים למענה והתייחסות מידיים בהיבט הרגשי והאישי. יש לא מעט אנשים שזקוקים למרחב בטוח על מנת לנהל שיח אישי ורגשי.
אני מאמינה שאנו כחברה, מחוייבים לשמור על הצוותים הרפואיים שלנו. הם אלו שמטפלים בנו וביקרים לנו ברגעים הכי קריטיים ורגישים בחייהם. בשל העומס הפיזי והרגשי שהם חווים, הם נשארים מאחור ללא משען, תמיכה או סיוע רגשי.
לתפיסתי, חשוב וחיוני שהם יזכו לטיפול לפחות לשעה -שעתיים בשבוע במקום שקט. זהו תהליך שהם יעברו רק עבור עצמם – סוג של מסאג' לנפש שבו יוכלו להביע, לפרוק ולקבל כלים פרקטיים לעבודה עם מצלמה בעזרת צילום תמונות עבורם ועבור המטופלים שלהם.
משיחות רבות שקיימתי עם אחיות שעובדות במחלקות השונות, מצאתי שיש צורך מאוד גדול לכך שיראו ויבינו את הקושי והמצוקה שלהן. נדהמתי לגלות שהן כלל לא מאמינות שדבר כזה יכול לקרות. אני נוכחת לראות כמה זו אוכלוסייה שלא מבקשת ולא דורשת כלום לעצמה, כאילו היא רגילה להיות שקופה".
אז מה הפתרון?
"החזון שלי הוא לקחת קבוצה של 15 אנשים ממחלקה אחת או מכמה מחלקות שונות למקום כפרי ומיוחד שיהיה בו חדר לשיח קבוצתי במעגל. חצי מהזמן נהיה בחדר וחצי מהזמן נהיה בחוץ – נצלם. ושם , במשך שעה וחצי למשך 10-12 מפגשים יוכלו המשתתפים להביע, להרגיש, לצלם ולקבל כלים פרקטיים לעבודה עם הטלפון הנייד, גם לחיים האישיים של המשתתפים וגם לחיים המקצועיים- לעבודה עם מטופלים. לדעתי, אם לא נעשה זאת, נסבול. אני חוששת שבעוד שנה יתחילו להתהלך בינינו צוותים רפואיים כהלומי קרב. באופן טבעי איכות העבודה והמקצועיות שלהם תיפגע וברמת הסולידריות החברתית – אנו אחראים לכך שלא טיפלנו בהם בזמן אמת ונפשם נפצעה.
אנו עלולים להתמודד מול נטישה המונית של מקצועות הכרחיים אלו המצילים חיים. אגב, גם המורים נמצאים במצב דומה. הקורונה לימדה אותנו שהכול יכול לקרות ושהמציאות עולה על כל דמיון. עלינו להיות מוכנים לכל תרחיש שהרי מדובר באנשים שליבם סובל.
בעיניי, הצוותים הרפואיים והחינוכיים הם אלו שהכי זקוקים לשיח האישי והרגשי. לצד אלה ישנם צוותים שמטפלים בילדים עם צרכים מיוחדים במוסדות, בגנים, בעיריות ועוד".
יש מחקרים שתומכים בעמדתך?
"מחקרים שפורסמו באנגליה הצביעו על כך שבשנת 2016 השתתפו אלפיים רופאים במחקר שמצא כי 75% מהם סבלו מחרדה, דיכאון ותגובות פוסט טראומטיות. 25% מהם היו עם בעיות אלכוהול וסמים.
"נתונים נוספים מצביעים על יעילות העבודה בקבוצות. העבודה בקבוצה גורמת להם לשתף, להוריד מהלב בסביבה תומכת שמתנהגת בדומה להם. הם מבינים שאינם יוצאי דופן ואינם לבד בעולם".
