1. לפני שנצלול אל הספר עצמו, ספר לנו קצת על עצמך ועל הקשר שלך ל״החיים כהשראה״ – איך הגעת למקום שבו אתה, בנה של רות תל־צור, הוא זה שמביא את הספר שלה אל הקוראים?
אבא שלי, סא"ל יאיר תל-צור ז"ל היה לוחם ביחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון ובמלחמת ששת הימים היה מג"ד 890 של הצנחנים. הוא נפל חודש אחרי המלחמה וכך מצאה עצמה אמא שלי אלמנת צה"ל בגיל 32 עם שני ילדים, אני הבכור בן 10 ואחי הצעיר היה אז בן 5. האירוע הקשה הזה עיצב אותנו כמשפחה מאד מלוכדת ולאורך כל החיים הקשר ביני לבין אמי היה הדוק ויום יומי. בשנים האחרונות לחייה, למרות שהייתה די בריאה וצלולה לחלוטין, היא עסקה רבות בשאלות של תכלית הקיום האנושי, ובמוות הידוע מראש, המרחף לאורך כל החיים מעל ראשו של כל בן אנוש.
את מחשבותיה אלה היא העלתה על הכתב ושיתפה בהן גם אותי.
בשבועות האחרונים לחייה, ישבנו שעות על כתב היד, עשינו הגהות ודברנו על עבודתה "החיים כהשראה", שנקטעה עם מותה, באופן שהותיר לי ולאחי מעין צוואה לא כתובה להוציא לאור את ספרה האחרון ולהפיצו ברבים.
2. הספר עוסק במוות, אבל יצא לאור דווקא אחרי מותה של המחברת. מה אתה מרגיש שהספר מספר לנו היום על אמא שלך - שאולי לא יכולנו להבין כשהיא הייתה בחיים?
הספר "החיים כהשראה" משקף היטב את אופייה ואת דמותה הייחודית של אמא שלנו, שהושפעה, בין היתר, מרעיונותיו של הדלאי למה, וניחנה בחוש הומור, בחשיבה מקורית ובכישרון כתיבה, לא מתנשא ושווה לכל נפש. העובדה שהיא העלתה את מחשבותיה על הכתב מאפשרת לנו להבין, ביתר שאת אחרי לכתה, כי היא צדקה בדברים רבים בהם דגלה, לאו דווקא לגבי המוות, אלא איך לחיות נכון יותר את החיים עצמם, דברים שעליהם חלקנו בחייה וכיום בעקבות הקריאה בספר, אנחנו מבינים שצדקה בהם.
3. אתה הכרת את אמא שלך גם כאם וגם כאישה, פסיכולוגית וכותבת. איזה צד שלה אתה חושב שהקוראים יגלו לראשונה דרך הספר הזה?
הקוראים יגלו אדם הומאני, ליברלי, אישה שהיא מטפלת בנשמתה, מתעבת אלימות ומלחמות, הדוגלת באהבה ובנתינה, כמפתח לזוגיות טובה ולהורות מוצלחת, דעתנית אבל אופטימית ללא תקנה.
4. רות תל־צור הייתה פסיכולוגית קלינית במשך שנים. עד כמה לדעתך המקצוע והניסיון האישי שלה השפיעו על האופן שבו כתבה על פחד, מוות ומשמעות החיים?
אין לי ספק שהרקע המקצועי של אמי כפסיכולוגית קלינית, השפיע רבות על מחשבותיה ועל כתיבתה, אם כי לאורך חייה היא הלכה והתרחקה מהגישות הקלאסיות של הפסיכולוגיה הטיפולית. אמי הייתה משוכנעת שהאנושות טרם הצליחה לפתור את תעלומת תכלית החיים ומתן משמעות לקיום זמני, חולף וסופי, בהיעדר גישה למידע שאמור להיות קיים בנושאים אלה, אך לדבריה, הגישה אליו חסומה. לכן לדבריה, האנושות חוזרת לאורך אלפי שנים על אותן טעויות (למשל מלחמות) ולא מתקדמת לאיכות חיים אמיתית של שלווה, אהבת הזולת, וביטחון.
5. הספר נכתב בגיל שבו המוות כבר אינו רעיון רחוק אלא נושא מוחשי. איך היא דיברה איתך על המוות ועל הזקנה בחייה האישיים?
אמי הישירה תמיד פנים אל מול המוות, שלמרבה הצער ליווה אותה מגיל צעיר. בגיל 33, שנה אחרי שהתאלמנה, היא כתבה את מאמרה הראשון בעיתון "הארץ", בו תיארה את מחלת סרטן בלוטת התריס (ממנו החלימה) בה לקתה שנתיים לפני שהתאלמנה, במילים "מלאך המוות ירה לכיווני צרור ראשון".
המוות שלה עצמה, העסיק אותה רבות החל מהגעתה לגיל 80 ובעשור האחרון לחייה והיא עשתה כל שלאל ידה כדי להבטיח שלא תהיה סיעודית ולו יום אחד, לא תסבול מכאבים, ולא תושפל, חסרת אונים ומחוברת לצינורות, או תלויה במטפלים, בגסיסה איטית מכוערת. היתרון הגדול מבחינתה היה נעוץ בכך שגופה אמנם הלך ודעך אך מוחה נותר חד וצלול כל העת, דבר שאפשר לה לשלוט (ביד רמה) על עיתוי ודרך הפרידה שלה מהעולם הזה, ללא סבל וללא כאבים כמו שרצתה.
6. יש בספר שילוב בין שאלות כבדות מאוד לבין הומור וישירות. האם זה היה חלק מהאישיות שלה גם בחיי היום־יום?
בהחלט! אמא שלנו נחנה בחוש הומור מפותח מאד ובישירות מוחלטת. היא גילתה אפס סובלנות לשקרים, להליכה סחור סחור ולהתחמקויות מהאמת, גם אם היא כואבת.
7. כשקראת את כתב היד, האם היה בו משהו שהפתיע אותך או גרם לך להסתכל אחרת על אמא שלך?
באופן כללי להפתעתי גיליתי באמא שלי פילוסופית נסתרת, אשר ללא השכלה פורמלית בתחום וללא קריאה ולימוד של ענקי הפילוסופיה מאז סוקרטס, אפלטון ואריסטו ועד שפינוזה ניטשה ואחרים, הציפה שאלות קיומיות שהעסיקו גם את אותם ענקים.
עוד הופתעתי מידע כללי שלא ידעתי שהיה ברשותה, כמו למשל השימוש שלה בספר בביטוי "דאוס אקס מכינה" (Deus ex machina), השאוב מכתיבת המחזות ביוון העתיקה לפני למעלה מ-2,000 שנה. בנוסף, הופתעתי מחדות הניתוח שלה את דמותו של אלוהים בספר בראשית, שם הפגינה כישורים של פרקליט ממולח, הצולב את אלוהים בחקירת שתי וערב.
8. לאחר פטירתה בחרת להוציא את הספר לאור. מה גרם לך להרגיש שהספר הזה חייב לראות אור דווקא עכשיו?
אמא שלנו אמרה לנו לפני מותה שהיא קלסטרופובית ולכן לא יכולה להיות בארון או בקבר. לשאלתנו, היא סיפרה שדאגה מראש לכל הסידורים לשריפת גופתה, תוך שהוסיפה כי בעוד שהיא דאגה לאשר ייעשה בגופה לאחר לכתה, אנחנו אם נרצה בכך, נעסוק ברוחה, בזיכרונה ובהנצחתה. הוצאת הספר לאור לאחר מותה, הוא מבחינה זו הגשמת צוואתה.
9. כשאתה קורא היום את הספר, אחרי שאימך כבר איננה, האם אתה מוצא בו דברים שנשמעים לך אחרת מכפי שהיו נשמעים לפני מותה?
בקריאת הספר אני נוטה להסכים בדיעבד עם חלק מתפיסותיה ודבריה, אשר בשיחותינו לפני מותה, חלקתי עליהם וכיום לאחר קריאה חוזרת בספר אני אומר לעצמי שהיא צדקה בדבריה.
10. אם אמא שלך הייתה יכולה לראות את הספר יוצא לאור ולפגוש את הקוראים שלו, מה אתה חושב שהיא הייתה רוצה שהם ייקחו ממנו?
לדעתי יש כמה מסרים בספר שאמא הייתה שמחה להפיץ ברבים, בראשם ערך האהבה, כצורך קיומי וכמפתח לאושר. מסר מרכזי נוסף בספר מתייחס לערך של תקשורת תקינה, המבוססת על הקשבה מלאה, שקיפות, כנות, כבוד הדדי, ואיסור מוחלט על פגיעה בזולת. זהו מסר שלא ניתן להגזים בחשיבותו, דווקא בימים קשים אלה של שסע ופילוג העוברים על החברה בארץ. מסר שלישי, מעביר את השליטה ואחריות לאיכות חיי האדם, כולל האחריות לאופן ולעיתוי סיומם, לאדם עצמו.
מוגש מטעם ניצן יהושע
