המרפסת מהבית של מתן חלק משקיפה למתחם שבו עמד בעבר "וסרמיל". הוא העביר באצטדיון ההוא מאות שעות מחייו כאוהד בטריבונה, ובהמשך כחובש במחלקת הנוער של המועדון, אבל גם אם היה מתקיים שם עכשיו משחק נגד מכבי תל־אביב, הראש שלו היה במקום אחר.
בשבוע הבא ייצא לאור ספר הביכורים שלו ("אנשים שפגשתי בדמיון") ומפלס ההתרגשות נמצא בשיא.
"כתיבת הספר זה הדבר הכי חשוף שעשיתי בחיים שלי", הוא אומר. "לכתוב מערכון ל'ארץ נהדרת' או דמות ל'בובה של לילה' זו הגשמת חלום אמיתית, אבל להוציא ספר זה לבוא ולעשות משהו שהוא רק שלך ושרק אתה חתום עליו במאה אחוז. אין מסך שמפריד בינך לבן האדם שקורא את הספר. זו פשוט תחושה שאתה חשוף ופגיע, ומצד שני, זו התחושה הכי כייפית בעולם, כי בעיניי הספר זו יצירה טהורה".
למקרה שאתם חיים בפלנטה אחרת ופספסתם את הפריצה המטאורית של חלק בשנתיים האחרונות, הנה תקציר מזורז: מלבד הספר, הוא כתב בשנה האחרונה ל"ארץ נהדרת" ול"בובה של לילה", כיכב בפינה משלו בתוכנית של שי שטרן בכאן 11 וקיבל פינה נוספת בפריים טיים של משחקי המונדיאל.
אבל לפני שהגיעה הפריצה הגדולה הגיעו הרגעים הנמוכים וסיפור כואב וקשה שליווה את חלק שנים רבות. הוא עבר אירוע טראומטי בצבא, אבל לא טיפל בעצמו בצורה רצינית ועל הדרך פיתח מנגנון הרס עצמי שיחזור ויפגע בו שוב ושוב בחייו.
הוא בן 31, גדל בשכונה ד' בבאר־שבע. מאורס לליאור, בת זוגו בשנים האחרונות. אבא מוסכניק, אמא גננת. את רוב שעות היום העביר בבית סבו וסבתו בשכונה א' בבאר־שבע. בצבא עבר קורס חובשים קרביים ולקראת סיומו התרחש האירוע שישנה את חייו. בזמן שנסע הביתה לחופשה, הרכבת עליה עלה התנגשה במיניבוס שנתקע על המסילה. חלק היה הראשון שיצא לטפל בנפגעים.
מטעמים של צנעת הפרט, הוא מעדיף שלא לדבר על המראות הקשים שאליהם נחשף. בתאונה המחרידה נהרגו שבעה אנשים.
"באותו לילה אני מתעורר משינה והולך לשטוף את הידיים כי חלמתי שהן מלאות בדם", הוא מספר. "אבא שלי תופס אותי בשלוש בבוקר ושואל אותי מה אני עושה. הבנתי שאני עובר משהו. הייתה איתי עוד חובשת באירוע שהפכה לאחת החברות הטובות שלי ושלחו אותנו לטיפול. שם שמעתי בפעם הראשונה את המושג 'פוסט־טראומה'. רצו לשחרר אותי מהצבא ולא קיבלתי את זה. שובצתי כאחראי מרפאה בחר"פ בבאר־שבע".
"התחלתי טיפולים ואחרי שישה מפגשים הרגשתי טוב יותר ואמרתי 'הכל בסדר, הסיפור מאחוריי'. אחרי שנה אני נוסע הביתה באוטובוס ומרגיש שהריח שהיה בזירה עולה לי שוב. ביקשתי לרדת מהאוטובוס והתחלתי להקיא. הבנתי שמשהו לא תקין עובר עליי והלכתי שוב לפסיכולוג".
טיפול קיצוני
הוא מתחיל שוב טיפול, הפעם שיטה ניסיונית שנקראת EMDR. "לא יודע איך להגדיר את זה, חצי היפנוזה, שיטה שעובדת על צלילים, תזוזה של עיניים, העלאת זיכרונות. מאוד הארדקור", הוא נזכר. "אחרי שני מפגשים נמאס לי ועזבתי. שוב התעלמתי ממה שקורה לי".
בצבא יצא לפרויקט "תגלית" והכיר בחור אמריקאי בשם מקס שטיינברג, שעשה עלייה בשביל להתגייס. השניים הופכים לצמד בלתי נפרד. "אני הייתי חייל משוחרר והוא הגיע לארץ. כל היום ביחד. יוצאים, מסיבות, חברים ומה לא", חלק נזכר.
"מקס התגייס לגולני. ב־2014, שבוע לפני 'צוק איתן' הוא הגיע לבקר אותי. אני כבר השתחררתי מהצבא והוא פותח בשיחה קשה. 'רציתי לראות אותך כי תיכף יש מלחמה. אני רוצה שתבטיח לי שאם קורה לי משהו, אתה שומר על אחותי'. התעצבנתי עליו, אמרתי לו 'איך אתה מדבר ככה בכלל'".
למרות שהוא מאובחן בפוסט־טראומה, מספר ימים עוברים וחלק מקבל צו 8, רגע לפני הכניסה לעזה במבצע "צוק איתן". "עשו טעות, נפלתי בין הכיסאות", הוא מסביר. "התייצבתי וניסיתי להסביר לאנשים שם על הרקע שלי, שאני מאובחן כפוסט טראומטי. לא היה מי שיקשיב. אמרו לי 'אתה חובש קרבי, יש יחידה שנקראת פלס"ר 7, אתה התאג"ד שלהם'.
"ניסיתי שוב להסביר על עצמי. הסתכלה עליי פקידה ואמרה לי 'נשמה, יש מלחמה. לא יודעת אם עדכנו אותך, היום נכנסים לעזה'. אמרה לי שבערב יבוא סגן אלוף ואדבר איתו. בינתיים לקחו אותנו לשטחי כינוס, ביקשו ממני לחתום על נשק, לחתום על אפוד חובש, בדיקת ציוד, ואני עדיין מחכה לסגן אלוף שיוציא אותי מזה".
ואתה לא משתולל כדי שישחררו אותך?
"הקטע עם הפוסט־טראומה הוא שזה הופך אותך לכל כך אנמי לפעמים בסיטואציות חברתיות. היום הייתי מזיז שם כמה שולחנות כי אני מודע למצב שלי. הייתי צועק, אבל אז לא היה לי עם מי לדבר. בשמונה בערב לקחו את הטלפונים שלנו ואמרו לנו שאנחנו נכנסים לעזה, ואני בכלל עם סניקרס שזוהרות בחושך. הביאו לי איזולירבנד לעטוף את הנעל".
ומה קורה אחרי הכניסה?
"היינו על הגבול. הייתי עם כירורג מבאר־שבע ועוד לוחם שהשתחרר יום לפני כן מהצבא. אנחנו מחכים, ופתאום יש פיצוץ 150 מטר מאיתנו. ההדף מעיף את כולנו אחורה. אני מסתכל על הרופא, הוא אדם בוגר, והוא בוכה כמו ילד. הוא אומר לי 'יש לי ילדים, אני לא מבין מה אני עושה פה'. הבנתי את הסיטואציה, הבנתי איפה אני נמצא ורק התפללתי שהכול יעבור בשלום. לצערי, כמה שעות אחר כך הגיע הפצוע הראשון של המבצע ואנחנו נסענו לחלץ אותו".
בשלב זה הפוסט־טראומה מתחילה להרים את הראש, אבל חלק לא מבין את זה. "אני מטפל בפצוע וכולי ספוג בדם שלו ואני לא מבין למה אני נתקף בסחרחורות. פינו אותו במסוק. יש ריח כבד של דם, אותו ריח שהיה ברכבת. הרופא לא הפסיק להקיא. ככה עברו יומיים־שלושה שאנחנו ממתינים בכוננות. וכל פעם שאני מנתח את הסיטואציה, אני חושב בלב המדינה במלחמה, מה, אני אבוא לאנשים ואגיד להם 'יש לי פוסט טראומה, תעצרו הכל?'".
התקף באמצע הלילה
באחד הלילות הוא מתעורר באמצע הלילה עם תחושה קשה מאוד ואומר לחובש שאיתו עשה תורנות, 'תקשיב, חבר שלי מקס נהרג. אני מרגיש את זה'. "הוא אמר לי 'תפסיק לבלבל את המוח ולך לישון. אם אתה לא תלך לישון, אני אלך לישון'. אמרתי לו 'לך, אני כותב למקס הספד'. הוא אמר לי 'תשמע, אתה דפוק לגמרי. זה חרדות, הוא בסדר, אל תיכנס לזה'. הוא צדק. אלה באמת היו חרדות, אבל אלה היו חרדות שהתגשמו".
מקס שטיינברג ז"ל נהרג באסון הנגמ"ש בסג'עייה ביחד עם עוד שישה חיילי גולני באותו בוקר. באותו אירוע נחטפה גופתו של אורון שאול ז"ל.
"קיבלנו בשעה שמונה בבוקר את הטלפונים שלנו ואני מקבל מאות הודעות של 'משתתף בצערך'. נכנסתי לקבוצת ווטסאפ של חברים שהפיצו בה את שמות החיילים מגולני שנהרגו בלילה, וראיתי את השם של מקס. התעלפתי במקום. התעוררתי במרפאה של אוגדת עזה כשאחי הגדול אביחי עומד לידי. אני שואל אותו אם מקס נהרג ומקבל ממנו מבט שאומר הכל. ואז הרופא שואל אותי 'מה אתה עושה פה? אתה פוסט־טראומטי. יש לך PSTD. סע הביתה'. אמרתי לו 'אוקיי, מתי לחזור? מלחמה'. הוא אמר לי 'חמוד, לך הביתה'".
בשעות שלאחר מכן, כשהיה צריך לארגן את הלוויה של מקס, חלק חשש שלא יהיה מניין בהלוויה, ופרסם פוסט בפייסבוק בו הוא מבקש מאנשים להגיע.
הוא פגש את המשפחה של מקס בנתב"ג, ואז גם קיבל שיחת טלפון מפתיעה.
"אתה יודע למה רוביק דנילוביץ' כל כך כך אהוב?", הוא מפתיע, "לא בגלל שהעיר נראית טוב, שיש פה היי־טק או בגלל שיש לו עיניים יפות. אני גיליתי באותו יום שלרוביק יש את הלב הכי טוב בעולם. הוא התקשר אליי בבוקר של ההלוויה ואמר לי 'שתדע שאם יש מישהו שצריך לבוא מבאר־שבע, אז נוציא הסעות מהעירייה להר הרצל. לא נפקיר את מקס. אני מבטיח לך שיהיה מניין".
הפוסט שחלק פרסם, שקרא לאנשים להגיע ללוויה, התגלגל בינתיים לסטטוסים מצייצים וזכה לשיתופים בקבוצות ווטסאפ רבות. להלוויה של מקס שטיינברג הגיעו 50,000 איש.
מנתק מגע
בימים שלפני "צוק איתן" חלק עבד במשרד פרסום בבאר־שבע ובמקביל כחובש במחלקת הנוער של הפועל באר־שבע. הוא מטפח לעצמו סוג של אישיות מוקצנת בפייסבוק והפוסטים שלו נכתבים בצורה וולגרית בהתאם. כולם חוטפים ממנו חצים חדים. גם דנילוביץ'.
"עד מה שקרה ב'צוק איתן' לא הבנתי למה הייתי עושה את הדברים האלה, אבל הייתי כותב דברים איומים", הוא מודה. "הייתי טוקבקיסט שמתנהג בצורה לא יפה. בהלוויה של מקס הסתכלתי לרוביק בעיניים וכל כך כאב לי על כל המילים שיוצאות לי מהמקלדת.
"כאב לי גם על עצמי, שאני לא שולט בזה, ולא הבנתי למה ברגעים כאלה זה עובר לי בראש. זאת אולי הפעם הראשונה שהיה ניצוץ קטן שהדברים האיומים שאני כותב קשורים לפוסט־טראומה, אבל לא הצלחתי לחבר את זה לשם. אחר כך חזרתי לכתוב באותו סגנון".
חלק ממשיך לעבוד בפרסום, אבל מנתק קשר עם כל החברים שלו. "הרגשתי שזה בסדר שאני אהיה לא בסדר", הוא נזכר. "ננעלתי בממ"ד בבית של ההורים, לא ישן כל הלילה, ישן קצת בבוקר, לפעמים הולך לעבוד לפעמים לא. מרוויח 3,000 שקל בחודש, לא סוגר את החודש ולא מעניין אותי. לוקח מההורים, חלאה אמיתית".
וזה המקום הכי נמוך שהגעת אליו?
"לא. מה שאנשים לא מבינים בפוסט־טראומה זה שאם אני ואתה מגיעים עכשיו לאירוע, אנחנו לא מגיעים כשני כלים ריקים לשם ומתנהלים באותה דרך. כל אחד מגיע עם מטען משלו. אין לאף אחד שליטה על כלום, ואני מאוד מאוד כעסתי על עצמי. הרגשתי שזה לא בסדר לדבר על זה, שזה לא בסדר שיידעו מה עובר עליי, ובמשך שנה ניתקתי כל מערכת יחסים שהייתה לי.
"במקביל, המשכתי לכתוב דברים איומים על אנשים בפייסבוק. היום אני יודע שזה בגלל שהרגשתי תקוע בחיים, וכעסתי, כעסתי מאוד. ראיתי איך כולם מתקדמים בזמן שאני תקוע במקום".
בסוף 2017 חלק עובר למשרד הפרסום "שמעוני פינקלשטיין פרלמוטר" בתל־אביב. הוא שוכר דירה בגבעתיים, אבל את רוב הלילות הוא ממשיך להעביר בבאר־שבע. "אם הייתי קם בבוקר בדירה בגבעתיים ולא אוסף 15 ג'וקים עם מגרפה וזורק אותם מהחלון, זה היה יום טוב", הוא מוסיף, ובפעם הראשונה בראיון משחרר חיוך קטן. "גרתי שם כמו חולדה. הייתי חיה פצועה. מתקלח פעם בשלושה ימים. הייתי נגעל להיכנס למקלחת. מתקלח בבית שלי עם כפכפים. הייתי חי על מנות חמות ואוכל מוכן מהחנות מתחת לבית שלי שהייתי מעיף עליה את הג'וקים".
הוא זכה ביחד עם המשרד בתחרות פרסום בינלאומית, אבל דווקא כשטס לקאן התחיל להרגיש שזה לא זה. "אני אומר לעצמי 'זה ליד, זה לא באמת מה שאני רוצה לעשות'".
התביעה וההפנמה
בשנת 2019 הוא עובר אירוע נוסף. הבדיקות הפיזיות יוצאות תקינות, אבל חלק סובל מסחרחורות בלתי מוסברות. הרופאה שאצלה ביקר מציעה לו להיבדק ולטפל בנושא הפוסט־טראומה. "ואני לא שמעתי את המונח הזה כבר שנים", הוא אומר.
"הזנחתי את עצמי. חזרתי הביתה, אמרתי לעצמי 'אלה סתם סחרחורות', ובמשך שבוע לא יצאתי מהבית. לבד. באותה תקופה אני וליאור חזרנו אחרי פרידה. אמרתי לה שלא תבוא אליי ושאני רוצה להיות לבד. היא לא הצליחה להבין מה יש לי כי לא שיתפתי אותה. בסוף היא באה אליי הביתה ובמשך שלושה־ארבעה חודשים שאני כמו סמרטוט בבית היא באה ומטפלת בי בלי לדבר.
"יום אחד היא ביקשה ממני ללכת לטיפול פסיכולוגי. אמרתי לה שאני לא הולך. היא הציבה לי אולטימטום - טיפול פסיכולוגי או פרידה. הלכתי לטיפול פסיכולוגי. חזרתי מהטיפול הראשון, ליאור חיכתה לי בבית והתפרקתי כמו ילד. בפעם הראשונה יצאו לי המילים 'אני מתגעגע למקס, אני סובל מאז שהוא מת, אני מפחד שההורים שלי ימותו ואני מפחד שיקרה לי מה שקרה ברכבת'. לא הפסקתי לדבר".
חלק יוצא לחל"ת וחוזר לבאר־שבע. הקורונה מתפרצת. הוא מפסיק את הטיפול הפסיכולוגי בגלל אילוצים כלכליים, מודיע לליאור שהוא עוזב את תחום הפרסום וחוזר שוב לכתוב פוסטים קיצוניים.
"שמתי לב שככל שאני כותב דברים יותר מרושעים, אנשים יותר אוהבים את זה. ואני, מה אני רוצה? אני רוצה חיבוק בסך הכל, רוצה שיאהבו אותי!", הוא אומר. "ואני פוגע באנשים, פוגע בעסקים, פוגע בכל מה שזז, אבל תבין שזה לא מעניין אותי, אני בסך הכל רוצה חיבוק, אני צריך אותו, אבל אני לא יודע איך לבקש אותו. שמישהו יחבק אותי ויגיד לי שיהיה בסדר".
"הייתי פותח את הפייסבוק ולא מפסיק להוציא כל מה שיש בפנים החוצה. מעלה את זה ואחרי חמש דקות הייתי מסתכל על זה בהלם ושואל את עצמי 'מי כתב את זה?' ומוחק. זה לא אני".
בשלב הזה מתרחש האירוע משמעותי שבגללו חלק ייפול אבל יקום חזק מתמיד. אחרי משחק של הפועל באר־שבע, הוא כותב דברים קשים נגד השופט. אחרי כמה דקות הוא רואה שיש לפוסט כבר כמה מאות לייקים, אבל שוב נבהל מהדברים שכתב ומוחק את הפוסט. אלא שהפעם לסיפור היה סוף שונה: השופט החליט לתבוע את חלק בגין לשון הרע.
"למזלי הרב מישהו העביר לשופט את מה שכתבתי", הוא אומר. "באותו רגע אני מבין שהסתבכתי. היה לי זום אאוט על החיים שלי. שאלתי את עצמי למה אתה כותב את הדברים האלה? למה אתה מתנהג ככה לאנשים? תובעים אותך עכשיו, יש לך 6,000 שקל בחשבון ואתה בן 30. אתה לא יודע מה אתה הולך לעשות בחיים שלך, רק מבזבז את הזמן בללכלך על אנשים. למה אתה ככה?".
הפריצה הגדולה
בסופו של דבר הגיע לפשרה עם השופט, שילם פיצוי מסוים וקיבל החלטה לטפל בעצמו. בשלב הזה הוא לא מוכר בטוויטר. משהו כמו 200־300 עוקבים. הוא מגיש תביעה למשרד הביטחון ומתחיל בטיפול פסיכולוגי.
"הפעם התחלתי להבין דברים. איך דברים בגוף שלי מתחברים לאירועים בתת מודע ואיך זה קשור לטראומה. הפסיכולוג שלי הסביר לי שהכעס שלי לא מנותב למקום הנכון. ומה שקורה זה שאני כותב בלי אחריות, פוגע באנשים, פוגע בעצמי".
ודברים מתחילים להיראות אחרת?
"התחלתי עבודה עם הפסיכולוג ולאט לאט אני קולט שאני לא רוצה לפגוע באף אחד. אני רוצה לשמח אנשים, אני רוצה לגרום לאנשים להרגיש טוב. שיקראו משהו אחרי שהיה להם יום קשה ושיצחקו קצת, ובטוויטר מצאתי פלטפורמה שאנשים מקבלים את זה ואוהבים את זה".
לאט לאט הכתיבה של חלק הופכת להיות הדבר הכי מדובר שיש בטוויטר. הוא כותב שרשורים מצחיקים על דמויות הזויות, מחדד כל פאנץ' בצורה גאונית, והופך לאחד הצייצנים המדוברים בארץ. לכולם ברור שמאחורי היוזר "שזיף", כך כינה את עצמו, מסתתר כותב בחסד. הוא צובר אלפי עוקבים וכל ציוץ שלו זוכה לעשרות אלפי חשיפות. נכון להיום כבר יש לו קרוב ל־35 אלף עוקבים. במונחים של חשיפה ביחס לכמות המשתמשים שיש לטוויטר בארץ, מדובר בנתון די מטורף.
"אני מקבל בטוויטר חיבוק ובמקביל מקבל הייט", הוא אומר, "כשאתה חווה את זה אתה אומר, בואנה ככה אני התנהגתי לאנשים? אני מבין מה עשיתי וזה גרם לי להתנצל בפני אנשים".
הוא מקבל פנייה בפייסבוק מאיתי רייכר, שכותב ב"ארץ נהדרת" שאומר לו 'צריך לעשות משהו עם הכתיבה שלך'. הוא ממשיך לכתוב בטוויטר, ואז רייכר מודיע לו שמולי שגב, היוצר והעורך הראשי של התוכנית, רוצה לפגוש אותו.
"הבחור הכי חמוד שהכרתי", חלק מספר, "והם מבקשים ממני לכתוב מערכון לארץ נהדרת. פתאום אני כותב מערכון עם רייכר ועם אלי ומריאנו האדירים. המערכון מצליח ושובר את הרשת. ואז אני כותב עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, ואני פתאום קולט שאני כבר כותב שמונה פרקים ב'ארץ נהדרת'. העונה נגמרת ואני אומר לעצמי, 'אוקיי, זה מה שאני רוצה לעשות בחיים'".
הייתי בשפל"
הלו"ז של חלק מתחיל להתמלא, ועל הדרך התסריטאי רשף שי (ארץ נהדרת, היהודים באים) מתווך בינו לבין היוצרים של "בובה של לילה", שהפכה בשנים האחרונות ללהיט הכי גדול של ערוץ הספורט, וחלק מתחיל לכתוב מערכונים לתוכנית.
לראשונה אחרי הרבה זמן, הוא מרגיש על קרקע יציבה. יש לחץ, אבל מהסוג הטוב. הוא ממשיך בטיפול הפסיכולוגי פעם בשבוע. משרד הביטחון הכיר בתביעה שלו ונקבע לו שיעור של 20 אחוזי נכות. החיים שלו מתייצבים ובאופק גם יש חתונה.
"כל דבר שיש לי וכל דבר שאני עושה, הוא קודם כל בזכות ליאור", הוא אומר. "אם היא לא הייתה שם אני לא יודע אם הייתי עובר את הפוסט טראומה. לא אשקר, אני לא יודע איך הייתי ממשיך לחיות. הגעתי למצב שהייתי בשפל המדרגה והיא פשוט הרימה אותי. כל דבר שאני אי פעם אשיג זה בזכותה".
פרצת בגדול, השאלה היא אם אתה יכול לתחזק קריירה כזו מבאר־שבע ולא ממרכז הארץ.
"העיר הזאת היא הכוח שלי. האנשים, הסיפורים. תשמע, אני לא יודע של מי האינטרס לעשות בתקופה האחרונה יח"צ גרוע לבאר־שבע. בוא, בינינו? באר־שבע עיר פגז. היא עיר אדירה, עיר עם תרבות, ספורט וחינוך, ואני רוצה לגדל את הילדים שלי פה. אני לא יכול לדמיין את הילדים שלי גדלים במקום אחר. אנשים אומרים תל־אביב, כיף, ים, לא מעניין אותי. אני רוצה שהם יקבלו את התרבות השפה והערכים שאני קיבלתי. אני מרגיש זר בכל מקום שהוא לא בבאר־שבע".
הספר "אנשים שפגשתי בדמיון" ייצא לאור בשבוע הקרוב (22.2). חלק בחר להוציא אותו באופן עצמאי באמצעות הפייסבוק והטוויטר שלו למרות ששתי הוצאות הביעו עניין.
"פתחתי הרשמה מוקדמת לרכישה של הספר, נרשם לשם אחד הכותבים הכי מוכרים בארץ, לא אציין שמות. הוא כתב לי שם 'בלי פחד. תבעט להם בראש'. זה מחדיר בי אמונה".
מה אפשר לדעת כבר על הספר?
"בספר יש 76 דמויות שלכל אחת יש סיפור משלה, בסוף יש סיפור אחד גדול שמסביר למה הן חיות באותו עולם. חלק מהסיפורים מצחיקים, חלק עצובים, חלק מוזרים וחלק מרגשים. את הדמות הראשונה של הסיפור כתבתי ב־2019 כשהתפרצה אצלי הפוסט־טראומה. ישבתי בממ"ד בבית של ההורים וכתבתי בלי להבין מה קורה לי. באותו שלב הייתי מאובחן, אבל בהכחשה. לא מטופל".
קראו גם:
מה התחושה?
"הספר הזה זה אחד הדברים הכי מרגשים שעשיתי. בשנה הקרובה אני הולך לעבוד על מספר פרויקטים נוספים, אבל עכשיו אני רוצה ליהנות מהספר. עבדתי עליו קשה במשך שנים. אני מקווה שיאהבו אותו כי בלי קוראים אין באמת טעם לכתוב. אני מרגיש שאני נמצא על רכבת הרים מטורפת רגע אחרי שאני משלים את העלייה הגדולה ושנייה לפני שמתחילה הירידה המפחידה".
ואתה עוצם את העיניים?
"מה פתאום. העיניים שלי פקוחות".
היוזר של מתן חלק: sheziff@
