"לאחר 50 ימים מהשבעה באוקטובר שוחררו פדויי השבי. נערכנו לקליטה שלהם ואז הבנתי שאין ניסיון קודם או הכשרה בטיפול באנשים שחזרו מהשבי. לא ידעתי באיזה מצב הם חוזרים הביתה, מה יהיה המצב הרפואי שלהם, באיזה מצב נפשי הם יהיו" נזכרת ספי סובל-רויטבלט - מנהלת האֲחָיות של הכללית מחוז שרון-שומרון, מי שאחראית על טיפולם של החטופים ששבו הביתה במחוז שרון שומרון.
בכמה שבויים שחזרו הביתה טיפלתם?
"טיפלנו ב-10 משפחות שחזרו ותשעה ילדים וילדות".
מה הכוונה בלווי מבוגרים וילדים שחזרו מהשבי?
"השבויים הגיעו לבתי חולים משבי החמאס ולאחר מספר מועט של ימים שוחררו לקהילה. חלקם חזרו לבית הטבעי שלהם באזור המגורים וחלקם חזרו לבית זמני. אנחנו מטפלים גם בשבים שפונו מקיבוצים בעוטף שהגיעו לאזור השרון למשכן זמני וגם וגם במשפחות שחזרו לביתן. בטיפול הראשוני עשינו אומדן פיזי שכלל מספר הערכות- בדקנו את מצבם הרפואי, מחלות רקע, תחלואה כרונית, טיפול תרופתי, יכולת התנועה, הגבלה בתנועה, ניידות, כאבים וכמובן מצבם התזונתי שכלל בין היתר: תפריטים, משקל, "רה-פידיג" (האכלה מחדש). חוץ מהאומדן הפיזי עשינו כמובן גם אומדן נפשי-רגשי. על פי הערכה ומידע שהתקבל מבתי החולים נבנתה תוכנית כוללת לכל אחד מהשבים שמותאמת באופן אישי למידותיו".
מה כללה התוכנית?
"התוכנית כללה תיאום ומעורבות של אנשי טיפול נוספים בכללית ומחוץ לה: רופאי משפחה, רופא ילדים, רפואה מקצועית, אורתופדיה, רפואת עור, פיזיותרפיה בבית המטופל, הידרותרפיה, ייעוץ תזונתי למבוגרים וילדים, טיפולי רפלקסולוגיה, פלדנקרייז, בריאות הנפש- וכל אלה הגיעו עד ביתם". כללית אפילו דאגה לכך שגם רופא שיניים ושיננית יגיעו לביתם של החוזרים מהשבי לטיפול והערכה כללית, חשיבות רבה ניתנה למרפאות בעיסוק "מכיוון שהשבים שכבו במשך שבועות על מזרונים בלי תזוזה היה צורך יתחילו להשיב לפעילות את השרירים".
מי שדאג לתווך בין המשפחות, אנשי המקצוע והטיפול הרבים היו אחיות שנבחרו בקפידה על ידי סובל רויטבלט. "פדויי השבי לא רצו שיפנו אליהם עשרות אנשים. תפקידה של האחות היה לתווך בין אנשי הטיפול והמקצוע והמשפחות. פעמים רבות היא הייתה מגיעה עם הצוות המטפל, המשפחה סמכה עליה ונוצרה מערכת יחסים טובה".
האם יש איזה סיפור יוצא דופן ששמעת מאחת האחיות?
"כן. חוף הים בהרצליה היה המרחב הבטוח עבור 2-3 משפחות שאהבו ללכת לשם עם האחות ושם דיברו איתה על הכל, בהתחלה כשהם רק חזרו מהשבי הם דיברו בלחש, אך בחוף הים, בגלל הרוח והגלים הם נאלצו לדבר בקול רם. המרחב הוציא את הקול מגרונם".
מה היה הקושי הגדול ביותר בטיפול ועזרה למשפחות?
"קיבלנו הודעה באמצע נובמבר שמשתחררים חטופים והם עוברים לטיפולנו. הייתי צריכה לבחור 5-6 אחיות שינהלו את הטיפול, לא ידעתי איך המשפחות יגיעו, מה הצרכים, למה אזדקק, איפה הם ישתכנו, היינו צריכים להתאים את המטפל למטופל. עצם זה שידעתי מי האחיות שבחרתי, ידעתי שהן יוכלו להתמודד עם כל קושי שיהיה".
יש סיפור שריגש אותך באופן אישי?
"יש אחות שעברה תאונה כשרכבה על סוסים בעבר, מאז היא לא מתקרבת לסוסים. כחלק מהטיפול עם המשפחות, אחד הילדים רצה רכיבה טיפולית על סוסים והיא זו שהוציאה את זה לפועל. תוך כדי הרכיבה והטיפול שלו עם הסוסים, גם היא חזרה לרכב. סוס זו חיה טיפולית משמעותית שהשפיעה על שניהם בצורה הטובה ביותר. בסיטואציה הזו הבנתי גם כמה אנחנו כמטפלים מאוד שבריריים והטיפול במישהו יכול לרפא אותך".
"היו חטופים שהיו מטופלים שלי"
ד"ר הילה קיש, רופאת משפחה במחוז שרון-שומרון לא תיארה לעצמה שתי סיטואציות שלפני ה- 7/10 היו ניראות תלושות מהמציאות: הראשונה-שמטופלים שלה ייחטפו לעזה, והשנייה- שהמטופלים שבו בחזרה הבייתה היא זו שתלווה ותטפל בהם, אך כך קרה. "לא נערכים ברפואה לדברים כאלה, איך לגשת, איך לדבר, מה וכמה לשאול. הרגשתי שזו זכות שאני יכולה לעזור ולתמוך בהם. אלה היו השבועות המרגשים בעבודה שלי".
ד"ר הילה קיש (46) נשואה ואם לשלושה, מכפר יונה מספרת כי היא גם תומכת ומלווה משפחות שחווה אובדן בעקבות המלחמה: "אני מלווה משפחות שאיבדו ילדים במסיבה בנובה, משפחות שאיבדו חיילים".
איך עוזרים למשפחות שאיבדו את היקר להם מכל?
"המשפחות שאיבדו ילדים מתחילים לעכל את האסון הנוראי, חלקם מזניחים את עצמם ואת הבריאות שלהם, אז צריך לנסות לעודד אותם לדאוג גם לעצמם".
יש מקרה ספציפי שנגע בך באופן אישי?
"יש לי מטופל שהוא ניצול של המסיבה ברעים. הוא שיתף אותי במה שהתרחש שם ובמה שהוא חווה, והרגשתי שאני בתוך סרט בדיוני, רק רציתי לחבק ולעזור עד כמה שניתן".
ד"ר הילה קיש היא הרופאה הראשונה במשפחתה וההשראה לבני דודיה הצעירים שהפכו רופאים אחריה. הבחירה במקצוע הגיעה בעקבות לימודיה בתיכון ואהבתה למקצועות ביולוגיה, ומגמת מחקר - מדעים ורפואה.
את התשוקה המקצועית שלה גילתה תוך כדי לימודים. "הקשר עם אנשים והיכולת ללוות משפחות שלמות לאורך תקופה זה משהו שמיוחד לרופאי משפחה. הבנתי שרפואת משפחה תשלב גם את הרפואה וגם את הצד הסוציאלי, הפסיכולוגי הרגשי".
מאיפה את שואבת כוחות בתקופה הזו?
"קודם כל מהמשפחה והילדים. החיים ממשיכים ועכשיו יותר מתמיד המשפט 'אין לנו ארץ אחרת' מקבל משמעות אחרת. דבר שני, המטופלים צריכים אותך, המחלות ממשיכות והתחלואה הנפשית רק מתגברת. צריך לעבוד, יש לנו מטרה חשובה. העבודה נתנה לי מקום מפלט כי אני מרגישה שאני תורמת ועושה טוב ובמקביל מקבלת פרופורציות. במרפאה אנחנו תומכים אחד בשני".
"היו כל כך הרבה מעגלים של פגיעה נפשית"
אחד מהנושאים שלא יורדים מסדר היום הציבורי הוא הפגיעה הנפשית והטראומה הקולקטיבית שכולנו עברנו בשבת השחורה. מיכל אפק פסיכולוגית מחוזית של כללית מחוז שרון שומרון מתמודדת מדי יום עם הצורך לתת מענה לנפגעים במעגל הראשון, השני והשלישי.
מי תחת אחריותך המקצועית?
"מפונים מהעוטף, אנשים שבני המשפחה שלהם היו בעוטף, אנשים שנפגעו מהתקפת טילים, אנשים שיש להם חיילים במשפחה. רוב אנשי הטיפול הנפשי-רגשי התייצבו לעזרה בין אם זה במלונות המפונים או בבתי חולים. הייתי גם צריכה לראות מי יכול להגיע לעבודה ואיפה הכי נכון שהם יהיו, ויש האתגר של להמשיך לתת שירות לאוכלוסיית המטופלים הקבועה. בנוסף סיפקתי תמיכה ויעוץ גם לצוות שטיפל בחוזרים מהשבי גם ברמה של איך לתת למטופלים את המענה הרגשי בתקופה הזו וגם דרך תמיכה ישירה בצוות שמתמודד עם משהו מורכב ולא מוכר.
מרגש לראות את ההיענות של הפסיכולוגים ושל קולגות להתייצב ולצאת מהקופסא ומכל הדברים שהכרנו עד כה ופשוט להיות בשטח ולעשות מה שאפשר בתנאים שהם לא מכירים".
תחום הפסיכולוגיה הקלינית בחר במיכל אפק (50), נשואה ואם לשניים, מרמת השרון. אחרי הצבא היא נרשמה ללימודי פסיכולוגיה קלינית ולתואר ראשון בפסיכולוגיה. התשוקה שלה בעבודה זה לעשות משהו משמעותי ומיטיב גם בימים קשים.
יש סיפור שאת לוקחת איתך?
"יש הרבה סיפורים. ריגשו אותי סיפורים של אנשים גיבורים מהעוטף, אם חד הורית למשל, שהייתה עם שני ילדיה לבד בממ"ד 14 שעות. למרות שהם איבדו הכל הם שמרו על האנושיות ונשאר עוד טוב בעולם. אז דווקא את הדברים הקטנים הטובים האלה ליקטתי".
מאיפה שואבים כוחות בתקופה הזו?
"מהמשמעות של העבודה והידיעה שהתערבות ראשונית ועיבוד ראשוני של אירוע טראומטי יכולה למנוע מהאדם להיות במצב חמור ולפתח אחר כך הפרעות נפשיות. זה היה אירוע כל כך רע עם כל כך הרבה רוע. שמה שנכון לעשות זה טוב, ולדאוג לחבר בין אנשים ולעזור להם להאמין בטוב. אנחנו נשתקם ואנחנו נבנה ואנחנו נתחדש, נראה לי שאין אופציה אחרת".
"הטכניקות עבדו עם הילדים שחזרו מהשבי"
אור לי גלמן-חכים, אחות במחוז שרון-שומרון מספרת כי כשהציעו לה ללוות משפחות עם ילדים שחזרו מהשבי היה לה ברור שהיא לוקחת על עצמה את האתגר הייחודי בלי לחשוב פעמיים: "זה היה הכי טבעי לי. עזרתי להקים את המרפאה בשפיים והתנדבתי שם ובעוד מרפאה, נסעתי לתגבר טיפת חלב וחיפשתי איפה עוד אני יכולה לעזור".
את מי את מלווה?
"אני מלווה שתי משפחות עם ילדים".
ספרי על האתגרים בבדיקות הרפואיות
"ניסינו לעשות לילדים בדיקות בצורה חווייתית ככל האפשר ובסך הכל זה עבד טוב. התהליך והשיטות והטכניקות שרכשנו במהלך הקריירה כדי לעזור להם להתגבר על החשש מבדיקות, היה מבחינתי אחד הדברים המשמחים שגיליתי כי הנה זה עובד גם עם ילדים עם טראומה כל כך גדולה ועם קושי כל כך גדול".
גלמן-חכים (51), בזוגיות ואם לשניים, מכפר יונה ידעה מגיל צעיר שהיא רוצה לעבוד עם ילדים. אמה הייתה גננת ולעולם הרפואה היתה חשופה כיוון שאחיה שנולד אחריה נולד חולה. כשהגיעה העת לבחור מקצוע, היא בחרה בסיעוד.
"מתחילת הקריירה שלי וגם במהלך הלימודים היה לי ברור שאעבוד עם ילדים". "עבדתי בכירורגית ילדים בסורוקה ואחר כך בשניידר ובשמונה שנים האחרונות אני עובדת במרכז בריאות הילד של כללית בכפר סבא ואני משלבת בין עבודתי כאחות ילדים לאחות טיפת חלב".
משפחתה של גלמן-חכים קיבלה את בחירתה כמובן מאליו, אף אחד לא הופתע, אך היא התרגשה ועדיין מתרגשת מהמקצוע.
"זה שיש לי הכלים, היכולת והאפשרות לעזור לילד במצוקה וללוות את ההורים והילדים, אם זה בטיפת חלב, או בחולי ופציעות, הבנה הזאת שאני יכולה לעזור ולהועיל או לשפר, זו התשוקה שלי".
מהם האתגרים איתם את מתמודדת מאז השבעה באוקטובר?
יש לי בת דודה שגרה בבארי ובכל פעם שיש אירוע היא שולחת הודעה שהכל בסדר ופה, כמובן, זה היה אחרת.
הרבה שעות לא ידענו מה קורה איתם ורק ביום ראשון בבוקר, כשאחותה הגדולה שלחה הודעה שכולם בחוץ וכולם בחיים, התחלתי להבין את האירוע שהיה שם.
מאיפה שואבים כוחות בתקופה הזו?
"מהמחוז קיבלנו פסיכולוגית שהייתה לרשותנו כל הזמן וליווי צמוד של ספי המנהלת. אני יודעת שיש לי למי לפנות ולהתייעץ".
"נשאר ההרגל של אכילה מועטה"
אי אפשר היה להישאר אדיש לסיפורים של השבויים שחזרו מהשבי והתיאורים על כמות האוכל הדלה שהם קיבלו (פיתה וקצת גבינה ליום במקרה הטוב), בשובם הביתה הייתה זו שרון ברקה, מנהלת היחידה לביקורי בית של דיאטניות במחוז שרון שומרון שעזרה וטיפלה בחטופות בהיבט התזונתי.
כיצד עוזרים למי שסבל מרעב קיצוני כל כך הרבה ימים?
זה היה מאוד מאתגר, מעצים ומשמעותי. הייתי צריכה לטפל ברגישות, לראות כיצד מוצאים את שביל הזהב בין מה שאני חושבת שצריך להיות לבין מה שהן מסוגלות כרגע, להתייחס לכל הרבדים של השחרור שלהן ושל מה שהן עברו".
מה גילית?
"אצל חלקן נשארו ההרגל של אכילה מועטה, ועל זה צריך היה לעבוד יחד עם החשש מתסמונת שנקראת תסמונת ההזנה המחודשת, שזו הפרעה מטבולית שיכולה לקרות כשמתחילים לאכול אחרי תקופה ארוכה של מחסור באוכל".
תחום התזונה עניין את שרון ברקה (49) נשואה ואם לשלושה, מהוד השרון מאז שהיא זוכרת את עצמה, לכן היה לה טבעי ללמוד את המקצוע.
"רציתי תחום שמשלב תחום טיפולי ועזרה לאנשים, והתחום של התזונה עניין אותי אז זה התחבר ביחד".
התשוקה של ברקה לעזור לאנשים דרך תזונה מתחברת לאמונה שלה שהמשמעות העמוקה של העזרה לאנשים בדבר הכי בסיסי בשבילם, שהוא אוכל, היא ההבנה שדרך תזונה אפשר לעזור גם לריפוי של מחלות ושיפור באיכות החיים".
מאיפה שואבים כוחות בתקופה הזו?
"מהבית, מהמשפחה, מיציאה לטבע, לשדות, לפרחים ולשמש. ליהנות ולהודות על הרגעים הקטנים ועל מה שיש, אני משתדלת לעשות זאת על בסיס יומי, אבל גם מהשגרה בעבודה. אני חושבת ששיגרה זה משהו מאוד חשוב לי לנפש. וגם סוג העבודה, הניהול והתזונה נותן לי גם עניין וגם הרגשת משמעות וסיפוק".
מוגש מטעם כללית מחוז שרון שומרון
