"לאחר 50 ימים מהשבעה באוקטובר שוחררו פדויי השבי. נערכנו לקליטה שלהם ואז הבנתי שאין ניסיון קודם או הכשרה בטיפול באנשים שחזרו מהשבי. לא ידעתי באיזה מצב הם חוזרים הביתה, מה יהיה המצב הרפואי שלהם, באיזה מצב נפשי הם יהיו", כך נזכרת ספי סובל-רויטבלט, מנהלת האֲחָיות של הכללית מחוז שרון-שומרון, מי שאחראית על טיפולם של החטופים ששבו הביתה במחוז שרון שומרון.
בכמה שבויים שחזרו הביתה טיפלתם?
"טיפלנו ב-10 משפחות שחזרו ותשעה ילדים וילדות".
מה הכוונה בלווי מבוגרים וילדים שחזרו מהשבי?
"השבויים הגיעו לבתי חולים משבי החמאס ולאחר מספר מועט של ימים שוחררו לקהילה. חלקם חזרו לבית הטבעי שלהם באזור המגורים וחלקם חזרו לבית זמני. אנחנו מטפלים גם בשבים שפונו מקיבוצים בעוטף שהגיעו לאזור השרון למשכן זמני וגם וגם במשפחות שחזרו לביתן. בטיפול הראשוני עשינו אומדן פיזי שכלל מספר הערכות- בדקנו את מצבם הרפואי, מחלות רקע, תחלואה כרונית, טיפול תרופתי, יכולת התנועה, הגבלה בתנועה, ניידות, כאבים וכמובן מצבם התזונתי שכלל בין היתר: תפריטים, משקל, "רה-פידינג" (האכלה מחדש). חוץ מהאומדן הפיזי עשינו כמובן גם אומדן נפשי-רגשי. על פי הערכה ומידע שהתקבל מבתי החולים נבנתה תוכנית כוללת לכל אחד מהשבים שמותאמת באופן אישי למידותיו".
מה כללה התוכנית?
"התוכנית כללה תיאום ומעורבות של אנשי טיפול נוספים בכללית ומחוץ לה: רופאי משפחה, רופא ילדים, רפואה מקצועית, אורתופדיה, רפואת עור, פיזיותרפיה בבית המטופל, הידרותרפיה, ייעוץ תזונתי למבוגרים וילדים, טיפולי רפלקסולוגיה, פלדנקרייז, בריאות הנפש- וכל אלה הגיעו עד ביתם". לדבריה, 'כללית' אפילו דאגה לכך שגם רופא שיניים ושיננית יגיעו לביתם של החוזרים מהשבי לטיפול והערכה כללית, וכן חשיבות רבה ניתנה למרפאות בעיסוק "מכיוון שהשבים שכבו במשך שבועות על מזרונים בלי תזוזה היה צורך יתחילו להשיב לפעילות את השרירים".
מי שדאג לתווך בין המשפחות, אנשי המקצוע והטיפול הרבים היו אחיות שנבחרו בקפידה על ידי סובל רויטבלט. "פדויי השבי לא רצו שיפנו אליהם עשרות אנשים. תפקידה של האחות היה לתווך בין אנשי הטיפול והמקצוע והמשפחות. פעמים רבות היא הייתה מגיעה עם הצוות המטפל, המשפחה סמכה עליה ונוצרה מערכת יחסים טובה".
נתקלת בסיפור יוצא דופן ששמעת מאחת האחיות?
"כן. חוף הים בהרצליה היה המרחב הבטוח עבור 2-3 משפחות שאהבו ללכת לשם עם האחות ושם דיברו איתה על הכל, בהתחלה כשהם רק חזרו מהשבי הם דיברו בלחש, אך בחוף הים, בגלל הרוח והגלים הם נאלצו לדבר בקול רם. המרחב הוציא את הקול מגרונם".
מה היה הקושי הגדול ביותר בטיפול ועזרה למשפחות?
"קיבלנו הודעה באמצע נובמבר שמשתחררים חטופים והם עוברים לטיפולנו. הייתי צריכה לבחור 5-6 אחיות שינהלו את הטיפול, לא ידעתי איך המשפחות יגיעו, מה הצרכים, למה אזדקק, איפה הם ישתכנו, היינו צריכים להתאים את המטפל למטופל. עצם זה שידעתי מי האחיות שבחרתי, ידעתי שהן יוכלו להתמודד עם כל קושי שיהיה".
יש סיפור שריגש אותך באופן אישי?
"יש אחות שעברה תאונה כשרכבה על סוסים בעבר, מאז היא לא מתקרבת לסוסים. כחלק מהטיפול עם המשפחות, אחד הילדים רצה רכיבה טיפולית על סוסים והיא זו שהוציאה את זה לפועל. תוך כדי הרכיבה והטיפול שלו עם הסוסים, גם היא חזרה לרכב. סוס זו חיה טיפולית משמעותית שהשפיעה על שניהם בצורה הטובה ביותר. בסיטואציה הזו הבנתי גם כמה אנחנו כמטפלים מאוד שבריריים והטיפול במישהו יכול לרפא אותך".
"להיות אמא שבויה עם ילדים זה משהו אחר"
דמעות קולקטיביות ירדו לכולנו עם שובם של החטופים ובמיוחד לנוכח המראות של האימהות והילדים הרכים שנחטפו באכזריות מביתם לשבי חמאס בעזה. מי שדאגה לבריאותם עם שחרורם מבית החולים היא ד"ר יפעת סרוק - רופאת ילדים וריאות במרפאת הנדיב של כללית בהרצליה. לדבריה כל הטיפול בהם שונה לגמרי ממה שהיא הכירה עד כה. "לא כתוב בשום ספר מה עושים עם ילד שלא אכל כל כך הרבה זמן", היא משתפת, "או איך בכלל לבדוק אותו".
אז איך בודקים ילדים ששבו מהשבי?
"בצורה שונה. את הילדים הראשונים בדקתי על שפת הים. לא לכולם היה אפשר לעשות בדיקות דם, הילדים מאוד התנגדו ולא הכרחנו אותם כמובן. יש בדיקות שצריך לעשות בצום וכשאמרנו לאחת הילדות שהיא צריכה לצום לפני הבדיקה, היא צרחה וסירבה. הבנתי שהטיפול והגישה שלנו צריכים להיות שונים מהרגיל ורק בצורה יצירתית נוכל לספק טיפול מיטבי עבור הילדים והאימהות שחזרו מהשבי. בו זמנית גם טיפלתי בתקופה הזו בהמון ילדות וילדים במרפאה שאבא שלהם במילואים ואמא שלהם מגדלת אותם לבד כבר 4 חודשים. ראיתי את אותן נשות המילואים האמיצות ולדעתי הן גיבורות אמיתיות.
"בתשעה באוקטובר הגיעה אלי ילדונת בת שנה שגרה באחד הקיבוצים עם דודתה. לדודה היו עיניים אדומות מבכי ואני לא שאלתי איפה האמא, כי אולי אין מה לשאול, והיא אמרה לי שלילדה יש תפרחת חיתולים ושהיא היתה יממה בממ"ד בלי אוכל ובלי חיתול להחליף לה. מדובר בסיפורים קשים שאף אחד מהצוות הרפואי לא חשב שאי פעם נשמע ונטפל".
ד"ר יפעת סרוק (43) מנהלת את מרפאת הנדיב במחוז שרון, יש לה שלושה ילדים והם מתגוררים בהרצליה. כבר בגיל שלוש שהיא אמרה שהיא רוצה להיות רופאה "זה היה לי ברור, הבדיחה של האחים שלי זה שכששואלים את אבא שלי מה נשמע, הוא עונה בסדר גמור והבת שלי רופאה", היא צוחקת, "גם הילדים שלי עפים עלי וגאים בי".
מאיפה שואבים כוחות בתקופה הזו?
"מלעבוד! להרגיש שאני יכולה לעשות משהו מועיל, ובסוף חוזרים הביתה לבלגן הרגיל וזה תענוג. לא משנה היכן אני נמצאת, כל האנשים שאני פוגשת אנשים מהממים, עם כוח עם רצון ועם הסתכלות הלאה. אני מלאת אופטימיות, אנחנו נצליח לצאת מזה לטוב, ושכולם כבר יחזרו".
"היו כל כך הרבה מעגלים של פגיעה נפשית"
אחד מהנושאים שלא יורדים מסדר היום הציבורי הוא הפגיעה הנפשית והטראומה הקולקטיבית שכולנו עברנו בשבת השחורה. מיכל אפק, פסיכולוגית מחוזית של כללית מחוז שרון שומרון מתמודדת מדי יום עם הצורך לתת מענה לנפגעים במעגל הראשון, השני והשלישי.
מי תחת אחריותך המקצועית?
"מפונים מהעוטף, אנשים שבני המשפחה שלהם היו בעוטף, אנשים שנפגעו מהתקפת טילים, אנשים שיש להם חיילים במשפחה. רוב אנשי הטיפול הנפשי-רגשי התייצבו לעזרה בין אם זה במלונות המפונים או בבתי חולים. הייתי גם צריכה לראות מי יכול להגיע לעבודה ואיפה הכי נכון שהם יהיו, ויש האתגר של להמשיך לתת שירות לאוכלוסיית המטופלים הקבועה.
"בנוסף סיפקתי תמיכה ויעוץ גם לצוות שטיפל בחוזרים מהשבי גם ברמה של איך לתת למטופלים את המענה הרגשי בתקופה הזו וגם דרך תמיכה ישירה בצוות שמתמודד עם משהו מורכב ולא מוכר. מרגש לראות את ההיענות של הפסיכולוגים ושל קולגות להתייצב ולצאת מהקופסא ומכל הדברים שהכרנו עד כה ופשוט להיות בשטח ולעשות מה שאפשר בתנאים שהם לא מכירים".
תחום הפסיכולוגיה הקלינית בחר במיכל אפק (50), נשואה ואם לשניים, מרמת השרון. אחרי הצבא היא נרשמה ללימודי פסיכולוגיה קלינית ולתואר ראשון בפסיכולוגיה. התשוקה שלה בעבודה זה לעשות משהו משמעותי ומיטיב גם בימים קשים.
יש סיפור שאת לוקחת איתך?
"יש הרבה סיפורים. ריגשו אותי סיפורים של אנשים גיבורים מהעוטף, אם חד הורית למשל, שהייתה עם שני ילדיה לבד בממ"ד 14 שעות. למרות שהם איבדו הכל הם שמרו על האנושיות ונשאר עוד טוב בעולם. אז דווקא את הדברים הקטנים הטובים האלה ליקטתי".
מאיפה שואבים כוחות בתקופה הזו?
"מהמשמעות של העבודה והידיעה שהתערבות ראשונית ועיבוד ראשוני של אירוע טראומטי יכולה למנוע מהאדם להיות במצב חמור ולפתח אחר כך הפרעות נפשיות. זה היה אירוע כל כך רע עם כל כך הרבה רוע. שמה שנכון לעשות זה טוב, ולדאוג לחבר בין אנשים ולעזור להם להאמין בטוב. אנחנו נשתקם ואנחנו נבנה ואנחנו נתחדש, נראה לי שאין אופציה אחרת".
"אצל חלקן נשאר ההרגל של אכילה מועטה"
אי אפשר היה להישאר אדיש לסיפורים של השבויים ששבו מהשבי והתיאורים על כמות האוכל הדלה שהם קיבלו (פיתה וקצת גבינה ליום במקרה הטוב) והרזון הקיצוני שראינו עם חזרתם. שרון טיברג-יעקב, דיאטנית מחוזית של כללית במחוז השרון שומרון, מנהלת את היחידה שכוללת 140 דיאטניות. היא מסבירה כיצד נערכו במחלקה לטיפול, הכוונה, דאגה ועזרה למשפחות השבויים, בעיקר לנשים ולילדים.
"הייתי צריכה לטפל ברגישות", אומרת טיברג-יעקב (52), נשואה ואם לשלושה, מהרצליה, בעלת תואר שני בתזונה קלינית, "לראות כיצד מוצאים את שביל הזהב בין מה שאני חושבת שצריך להיות לבין מה שהן מסוגלות כרגע להכיל, להתייחס לכל הרבדים של השחרור ושל מה שהן עברו".
מה גילית?
"אצל חלקן נשאר ההרגל של אכילה מועטה, ועל זה צריך היה לעבוד יחד עם החשש מתסמונת שנקראת תסמונת ההזנה המחודשת, שזו הפרעה מטבולית שיכולה לקרות כשמתחילים לאכול אחרי תקופה ארוכה של מחסור באוכל".
איך עושים את זה?
"וידאנו מה המצב התזונתי שלהן ואם יש חוסרים שצריך להשלים או תזונה שצריך לתת עליה דגש. אני חושבת שמה שמדהים זה עד כמה תזונה משפיעה על הבריאות והתשוקה והשאיפה שלי היא איך לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר, גם פיזית וגם אישית".
עם אלו עוד אתגרים את מתמודדת מאז השבעה באוקטובר?
"אני מנהלת היחידה, אז זה קודם כל לוודא שאנחנו ממשיכים לתפקד ולתת את הטיפול המיטבי למטופלים, ומצד שני להתחשב בכל דיאטנית שמגיעה לעבודה ולוודא שהיא מסוגלת ושהיא יכולה לעשות את זה, וגם לנהל יחידה שתתפקד. בחודשים האלה הגיעו אלינו יותר מטופלים בהשוואה לשנה הקודמת וזה היה מדהים להיווכח עד כמה הטיפול שלנו משמעותי בתקופה כזו".
מהיכן שואבים כוחות?
"מהמנהלות שעובדות איתי, מהצוות והעיסוק בעשייה. מהבית והמשפחה שזה הדבר הכי חשוב שיש והם נותנים לי הרבה כוח".
"העבודה בחרה בי, לא אני בחרתי בה"
יפעת ורטהיימר, אחות במחוז שרון-שומרון מספרת כי החל מהשבעה באוקטובר היא רק רוצה להתנדב ולעזור בכל מקום שבו זקוקים לה.
"עזרתי לטפל במפונים שהגיעו לנתניה והרצליה מהדרום והצפון", היא מגוללת, "וכשהציעו לי ללוות את החוזרות מהשבי הסכמתי מיד. ניגשתי לטיפול בהן בצורה אחרת ואחרי מספר מפגשים קבענו במקומות פחות שגרתיים כמו חוף היום או בית קפה. הצגתי למטופלת המבוגרת ממש בגובהה העניים ובצורה מותאמת את התוכנית הטיפולית שאני חשבתי שתהיה הכי טובה עבורה. הגענו מהר מאוד לקשר של אמון וחיבה. טיפלתי גם באחת הילדות והבנתי שזה אתגר מיוחד ויוצא דופן. הניסיון לעשות בדיקות היה מורכב יותר ובסוף בצענו את זה בצורה חווייתית ככל האפשר ובסך הכל זה עבד טוב. התהליך, השיטות והטכניקות שרכשתי במהלך הקריירה עזר לי לתת להן ביטחון וכך גם להתגבר על החשש מבדיקות. זה היה מבחינתי אחד הדברים המשמחים שגיליתי כי הנה זה עובד גם עם ילדים עם טראומה כל כך גדולה ועם קושי כל כך גדול".
ורטהיימר (59) היא מומחית קלינית בגריאטריה ומנהלת את החטיבה של הוספיס בית של מחוז שומרון. היא נשואה, אם לשלושה וסבתא לשלושה, מתגוררת בנירית.
עוד מגיל הגן היא הצהירה שהיא תהיה אחות. לדבריה, כבר בגיל צעיר התייעצו איתה רבים בנוגע לבריאותם. "סבתי שנרצחה בשואה הייתה המיילדת של הכפר ובאמת בגיל 12 משאת חיי הייתה להיות מיילדת". אבל בסופו של דבר היא בחרה בתחום הסיעוד.
"העבודה בחרה בי, לא אני בחרתי בה", היא אומרת ומוסיפה, "התשוקה שלי היא להביא מזור לאנדרלמוסיה שבה שוהים המטופל במשפחתו".
עם אלו עוד אתגרים את מתמודדת מאז השבעה באוקטובר?
"תחום העיסוק שלי לא השתנה יותר מידי פרט למתח והלחץ והכאב הנורא שהתווספו לנו".
מאיפה שואבים כוח בתקופה הזו?
"צריך לשמור על שגרה ככל שניתן. אני עובדת מול אנשים נפלאים, במסגרת נהדרת וזה מזכיר לי להודות על מה שיש. אני חושבת שיש הרבה אופטימיות בהתעוררות והערבות ההדדית בעם שלנו".
מוגש בשיתוף כללית מחוז שרון שומרון
