ד"ר אלוירה חן לא תשכח את התורנות הראשונה שלה במיון כסטאז'רית, תורנות שבאופן מצמרר הייתה בשבת ה-7 באוקטובר בשנת 2000. "באותה שבת התרחש האירוע של חטיפת שלושת החיילים בגזרת הר דוב: בנימין אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד ז"ל. אני לעולם לא אשכח זאת, אירוע מטלטל וקשה ברמה הלאומית".
7 צפייה בגלריה
ד"ר אלוירה חן, סגנית מנהל המחלקה לרפואה דחופה במרכז רפואי מאיר
(דוברות המרכז הרפואי מאיר)
ד"ר חן היא בוגרת ביה"ס ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית. את הסטאז' החלה במאיר כשהייתה אמא לתינוקת בת חצי שנה, ומיד לאחר מכן החלה התמחות ברפואה פנימית. "כשסיימתי את ההתמחות הייתי צריכה לקבל החלטה על העתיד המקצועי, בחרתי ברפואה דחופה בה עשיתי התמחות נוספת. התחום משך אותי כי הוא מאוד דינמי, מגוון ועוסק בכל תחומי הרפואה. ברפואה דחופה צריך לדעת לקבל החלטות מהירות, לזהות מקרים דחופים, לתת מענה מידי ולדעת מבין כלל המטופלים במי לטפל ראשון".
כיצד מצליחים להתמודד גם עם גידול הילדים?
היא אמא לשלושה פלוס כלב ומשתפת בחיוך שהכל עניין של תכנון. "תמיד הייתה לי תמיכה מהמשפחה, מבעלי ומהילדים. כשעבדתי בסופי שבוע וחגים בהחלט היה קושי להיפרד ולהשאיר אותם בבית, והיו פה ושם קיטורים, אבל זה לא נותר כזיכרון טראומתי ובסוף הם תמיד היו גאים באמא שלהם הרופאה. למרות העבודה הרבה והתקופות העמוסות, הקפדתי להגיע לכל המסיבות בבתי הספר, בגנים, ולטקסים בצבא –הכול פשוט דרש יותר תכנון. גם היום, כשהילדים גדלו והתגייסו, אני ממשיכה 'להציק'" היא צוחקת "שואלת כל הזמן מתי הם נשארים שבת ומתי מגיעים הביתה על מנת שאוכל לתכנן את לוחות הזמנים ולהיות איתם כשהם מגיעים. חשוב גם לציין שבמקום העבודה תמיד הייתה התחשבות והבנה בתקופות שהילדים היו קטנים".
מהם האתגרים עימם את מתמודדת מאז השבעה באוקטובר?
"קודם כל מבחינה אישית, כמו כולם, בתחילת המלחמה היו תחושות של אובדן הביטחון וחוסר האונים. הייתי צריכה גם להתמודד עם שני ילדים בצבא כאשר לצד השירות הצבאי של בני, גם בתי הגדולה גויסה למילואים כבר ב-7 באוקטובר. לצד זאת, חשוב לומר שיש לנו זכות גדולה בכך שהמקצוע שלנו מאפשר לנו להיות עסוקים בעשייה נחוצה ומשמעותית, בעיקר בימים הראשונים לאחר ה-7 באוקטובר, בהם יכולנו לעבוד ולא לשקוע במצב שלעיתים היה קשה מלהכיל.
"בתוך המיון הייתה היערכות מתמדת לאור המלחמה, למשל פינוי חולים בעת אזעקות למרחבים בטוחים, תרגילים המדמים תרחישים כדי שנוכל לתת מענה מיטבי בעת הצורך. בנוסף היינו צריכים לתת מענה לקשיים אישיים של אנשי צוות, בני זוג מגויסים וגם ירידה בכוח האדם בגלל גיוס למילואים של אנשי צוות שלנו".
אירוע שזכור לך במיוחד מהתקופה?
"אירוע ששבר את לבי היה של אישה עדינה ואצילית שהגיעה אלינו לאחר שהודיעו לה בעבודה שבנה, חייל במילואים, נהרג בעזה. היא הגיעה עקב כאבים בחזה, מלווה בקצין הנפגעים שבישר לה את הבשורה. ניגשתי אליה בחדר צדדי והיא סיפרה לי שלאחר שהודיעו לה במקום העבודה שבנה נהרג, הצוות הסיע אותה לביתה ותוך כדי הנסיעה החלו לה כאבים בחזה. כאשת רפואה היא לא ידעה אם הכאבים נבעו עקב הבשורה הנוראית שאך קיבלה או עקב התקף לב, אך ידעה שאסור להתעלם מהכאב. בדקתי אותה וראיתי שהיא אכן חווה התקף לב.
"טיפלנו בה במהירות והיא עברה לידי הקרדיולוגים לצנתור דחוף שגילה כי היא סובלת מ"תסמונת הלב השבור" – מצב בו הלב נפגע כתוצאה מעצב עצום, ולא עקב מחלה של העורקים. למחרת הצוות מהמערך הקרדיולוגי שלנו ליווה אותה להלוויה של בנה. בתוך העצב העמוק שלה היא היתה כל כך רגישה לסביבה וזה היה קורע לב, במיוחד כאמא לאמא, וכאמא לחיילים – זה קשה מנשוא".
מהיכן שואבים כוחות בתקופה הזאת?
"מהבית והמשפחה, מחיילי המילואים, מהילדים שלי שבצבא, ומכל האנשים הנפלאים שעושים ונותנים מעצמם. בתוך כל זאת אני אי אפשר להתפרק, צריך להיות בפוקוס ולהמשיך לעבוד, לטפל ולהציל. הגיעו אלינו אוכלוסיות מפונים מהצפון ומהדרום, אנשים שאיבדו את ביתם, את היקרים להם. הם גרמו לנו, לצוות, לרצות ולתת יותר, לטפל הכי טוב שאפשר. העשייה הזאת נותנת כוחות, לדעת שאנחנו עושים משהו משמעותי, ונוגעים בכל כך הרבה אנשים בנקודות הכי קשות בחיים שלהם. באותם רגעים אני גם זוכרת להודות על כך שאנחנו בבית שלנו, עם משפחה שלמה ובריאה.
"בעוד כמה חודשים המחלקה לרפואה דחופה תעבור למשכנה החדש – המצוי במבנה ממוגן, מואר, משוכלל ומהמתקדמים ביותר בארץ. זהו מבנה שיאפשר שהייה נעימה למטופלים ולצוות ויכלול טכנולוגיה חדישה. כל אלו יאפשרו לנו לתת שירות טוב יותר לאוכלוסיה הבאה בשערינו שזו בסוף המטרה העיקרית שלנו".
"אנחנו צוות שעובד ביחד מסביב לשעון בסנכרון מושלם למען המטופלים"
ד"ר ניר פסקה היא רופאה בכירה במחלקה לרפואה דחופה במרכז רפואי מאיר.
על הבחירה בתחום היא מספרת: "מאז ומתמיד נמשכתי לתקשורת ולמגע עם אנשים, ליכולת לעזור להם במצבים קשים ולהקל על הכאב שלהם", משתפת ד"ר פסקה. בילדותה ובבגרותה היתה ד"ר פסקה שחיינית מקצועית ואף הוכתרה כאלופת ישראל בשחייה. לאחר שירותה הצבאי בחרה לשלב את יכולותיה הפיזיות עם נטיית לבה לעזור לאנשים, עברה קורס מצילים ועבדה כמצילה בבריכות.
לגבי הבחירה בעולם הרפואה הדחופה: "בתחום שלנו כל מטופל שמגיע הוא מעיין חידה – אף אחד עוד לא פגש אותו, צריך לגלות מהר מאוד ממה הוא סובל, מה הסכנות שעומדות ממולנו ולייצב את מצבו – זה מגוון ודרמטי, האדרנלין שלך עובר מאפס למאה ויש משמעות קריטית לטיפול הראשוני שאת תיתני. ברפואה דחופה את רואה לא מעט מטופלים בזמן קצר יחסית עם מגוון מחלות וחבלות טראומה בדרגות חומרה שונות.
"בגלל שאת פוגשת את המטופלים לזמן קצר ומהותי את יודעת שאת צריכה לתת את הכי טוב שלך ותמיד את מוצאת עם מה להזדהות – בסופו של יום כולנו מאוד דומים. בעיניי הקסם של הרפואה הדחופה הוא שזה לא תחום סוליסטי. אנחנו TEAM - צוות רפואי וסיעודי שעובד ביחד מסביב לשעון בסנכרון מושלם. את אף פעם לא מרגישה לבד – יש לך עם מי להתייעץ, לחלוק את העבודה, לשמוח על ההצלחות ולבכות בפעמים שעשית הכל אבל לצערך זה לא צלח".
איך המשפחה מקבלת את הבחירה בעולם הרפואה הדחופה?
"בעלי אביעד הוא התומך הכי גדול שלי. הוא דמות מאוד דומיננטית בבית והוא חלק משמעותי שמאפשר לי להיות גם רופאה שהקריירה שלה לא נגמרת בסופי שבוע או בחגים וגם אמא ובת זוג משמעותית ליקרים לי מכל. הילדים שלי מאוד גאים בעובדה שאמא שלהם רופאה במיון והבן הקטן שלי דן מספר לכולם בגן שאמא שלו 'מתקנת לבבות' וכולם נוטים לחשוב שאני קרדיולוגיות", היא מספרת בחיוך וממשיכה "אבל אולי זה במידה מסוימת מתאר את הבחירה שלי להיות קשובה תמיד גם לרגשות של המטופלים אותם אני פוגשת".
על התשוקה בעשייה: "ההחלטות שאנו מקבלים והטיפול שניתן יכול להכריע את הכף בין חיים למוות. השאיפה היא להיות הכי טובה ולקבל את ההחלטה הכי טובה לאותו מטופל ברגע נתון. אבל העבודה אצלנו במיון היא לא תמיד שיא הדרמה וההירואיקה. אנו פוגשים במחלקה לרפואה דחופה יום יום את הסבא, הסבתא וההורים של כולנו - ולעזור להם זו שליחות מאין כמותה. לא פעם אנחנו רואים במיון איש או אישה מבוגרים המגיעים בשעת מחלה כשאף אחד לא לצדם, אנחנו הראשונים לזהות עדויות לחבלות שבסופן מתבררות כהתעללות – ויש לנו את הכוחות והיכולות לכוון את הכוחות המתאימים לעזור להם. בשיתוף עם האחות המומחית הקלינית בגריאטריה שלנו במלר"ד אנחנו מצליחים לעזור לאותם אנשים – וזו תחושת סיפוק אדירה לדעת שהצלחנו לראות אותם גם מעבר לפן הפיזי בגינו הגיעו אלינו. כל אלו ביחד עם רגעי ההצלחה של המטופלים הכי קשים שעוברים החייאות דרמטיות ויוצאים בסוף בלי נזק – נותנים לנו את הכוח לקום כל בוקר לעבודה הזו ולזכור שתמיד יש תקווה ושתמיד תמיד נלחם על כל מטופל ומטופלת".
השבעה באוקטובר: "אצלנו בבית החולים מרבית הטיפול במהלך המלחמה היה בתושבי השרון לצד טיפול בפצועים שהועברו אלינו מבתי החולים בדרום ובנפגעי מסיבת הנובה –מי שליוותה ברגישות ובמקצועיות אדירה אותם וגם אותנו היתה העובדת הסוציאלית שלנו. מהר מאוד הבנו שרוב המדינה שלנו היא עורף וכולה תחת מלחמה. אנחנו פוגשים את הנשים של המילואימניקים, האימהות של החיילים הסדירים וכאימא וכאשה – את כואבת את הכאב ביחד איתן. אחד המקרים הזכורים לי במיוחד היה של אישה צעירה, אימא לשלושה ילדים כמוני, שהגיעה למיון וראיתי שליווה אותה חייל במדים. כשהגיעה תורה היא נכנסה אליי לבד ושיתפה אותי שכואב לה הראש מזה חודש והיא פשוט לא מצליחה להתאושש.
"שאלתי אותה מי היה הבחור שליווה אותה והיא אמרה שזה בעלה – שזו פעם ראשונה שהם נפגשים מתחילת המלחמה ושהוא הגיע רק לראות אותה, עזב כדי להגיד שלום לילדים וחוזר לצבא. התחלתי לבכות ביחד איתה – האשה הגיבורה הזו, מחזיקה את כל הבית על הכתפיים שלה עם לב חרד ודואג וזה ברור שאי אפשר להחזיק מעמד ככה לאורך זמן. זה ממש שבר אותי. לשמחתי בית החולים מעניק לנו תמיכה וחוסן והפסיכולוגית של בית החולים עוזרת גם לנו להתמודד עם הטראומה הלאומית שכולנו חווינו בחודשים האחרונים".
"מגיל קטן ידעתי מה הייעוד שלי"
עפרה מקסימוב-לבני משמשת כמנהלת הסיעוד במחלקה לרפואה דחופה במרכז רפואי מאיר.
"הבחירה בתחום הסיעוד התחילה אצלי כנראה כבר בילדותי כילדה במושב", משתפת עפרה מקסימוב-לבני, בעלת ניסיון רב של 30 שנה בבית החולים. "אחד התחביבים שלי שלימים הפכו לבעלי משמעות אדירה בעבורי היה לטפל – בהתחלה כילדה הייתי מטפלת בחתולים ובכלבים שהיו לנו במושב. לאחר מכן, כנערה, התנדבתי במד"א ואחרי הצבא לא כל כך ידעתי לאן פניי מועדות", היא מספרת.
עפרה, נשואה עם שלושה ילדים ועשרה נכדים. ממרום ניסיונה היא יודעת להעריך את תמיכת משפחתה כשרצתה לקדם את הקריירה שלה לגבהים חדשים. "כשהחלטתי ללכת על קריירה בתחום הסיעוד והרפואה הייתי עם שני ילדים ותמיכה מלאה מבעלי איתן ומאמא שלי. ככל שהתקדמתי בתפקידים בבית החולים המשפחה הייתה שם יותר ויותר בשבילי. התחום שלנו הוא כל כך אינטנסיבי ודורש ממך להיות "מפוקסת" רק עליו כשאת נמצאת בו – הידיעה שמישהו דואג ליקרים שלך מאפשרת לך להגשים את החלומות שלך ואת הקריירה שבחרת לבנות ".
מהי התשוקה האמיתית שלך בתחום העיסוק שבחרת?
"אני חושבת שמקור התשוקה שלי נמצא בעצם העבודה בחדר המיון. האקשן המלווה אותנו יום יום-שעה שעה הוא אלמנט שלא קיים במרבית העבודות. הוא משאיר אותך חדה, מאוד מעורבת, מאוד משמעותית בקבלת ההחלטות ובטיפול והתשוקה הזו נותנת משמעות אדירה לתפקיד – וזה בדיוק מה שחיפשתי. מעבר לזה, מדובר על מקצוע מאוד מגוון שאף יום בו לא דומה ליום שלפניו וליום שאחריו, מבחינה מקצועית, ניהולית ואנושית. אנשים שונים דורשים תגובות שונות ובלא מעט מקרים אנחנו נדרשים לחשוב מהר ומחוץ לקופסה כדי לתת את הפתרונות. מעבר להכל, אני מרגישה גאווה גדולה לגדל כאן את הדור הבא של האחיות".
השבעה באוקטובר: "עם פרוץ המלחמה בני ושלושת החתנים שלי גויסו למילואים, והחודשים הראשונים היו של בית מלא בנשים בלבד. לא היה קל לראות את הבנות ואת כלתי נשארות ללא בני הזוג שלהן, ואת הקושי הזה פגשתי לא רק בבית.
מאז החלה המלחמה אנחנו מתמודדים עם אנשי צוות מהמלר"ד שיצאו לשירות מילואים, לא מעט בעלים של אחיות שגויסו למלחמה, וילדים ובני משפחה של אנשי צוות המגויסים ונמצאים בחזיתות השונות. כל זה כמובן מצטרף לדאגה של כולנו כאזרחי המדינה לשלום החיילים והחטופים שלנו. ביום הראשון של המלחמה קיבלנו פצועים מיישובי הדרום ועבדנו תחת לחץ שגרם לנו להוציא מאיתנו את המקסימום. זו סיטואציה לא פשוטה לטפל בה והדרך שלי לעשות אותה הכי טוב היא להיות במקסימום פוקוס ולא לתת לרגשות להשפיע כדי שאוכל לתת את הטיפול המקצועי ביותר – זוהי זכות להיות במקום הזה שעוזר ומטפל".
משהו אופטימי לסיום?
"זה נשמע קצת מוזר בתקופה הזו, אבל אין כמו השגרה. חיי המשפחה והחברים, העמיתים לעבודה. חדר המיון החדש שלנו, שאנחנו נערכים ומתרגשים לפתיחתו, מפיח בנו המון רוח חיים ואנרגיות ובאופן אישי אני מחכה להרחיב את משפחת המיון שלנו עם קבלת צוותים חדשים שיצטרפו אלינו. אנחנו משתדלים לשמור על שפיות עם ערבי גיבוש לצוותים ולסייע למי שצריך עזרה לנפש – אנחנו כאן בשביל כל אחד ואחת – זו באמת משפחה גדולה ומצוינת.
"בהזדמנות זו אאחל בריאות לחיילינו ולשלום חטופינו שיחזרו במהרה הביתה בריאים ושלמים והלוואי ונדע רק ימים טובים ושמחים".
"לעולם לא מאוחר להגשים את החלומות שלכן"
חני רומנו עובדת כאחות בכירה במחלקה לרפואה דחופה במרכז רפואי מאיר .
"אני חושבת שההחלטה הכי טובה שקיבלתי בקריירה שלי היתה המעבר מעבודה מנהלית במשרד לתפקידי כאחות בבית החולים", משתפת חני רומנו, אחות מוערכת במחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) במרכז רפואי מאיר. חני, שנושאת על גבה 20 שנות ותק כאחות, מרגישה את הסיפוק באופן יום יומי בעבודה עם המטופלים ואנשי הצוות שסביבה: "להיות אחות זה משהו שמכניס אותך לפרופורציות הנכונות. המקצוע שלנו מורכב מאוד ומאתגר, אבל יש בו המון סיפוק וערכים. האפשרות להיות שם בעבור אנשים ברגעים הכי קשים שלהם וכואבים ולדעת שאני יכולה לעזור להם ולהקל עליהם – זו תחושה שאין שניה לה ", היא אומרת.
מהי התשוקה האמיתית שלך בתחום העיסוק שבחרת?
"העבודה שלנו כאן היא שילוב יוצא דופן של הפן האנושי והפן הרגשי. אין לי ספק שהעבודה כאחות עיצבה אותי ואת האישיות שלי בצורה שונה, הפכה אותי לאדם ערכי וטוב יותר לזולת. בנוסף, אני גם מכורה לאדרנלין שיש בחדר המיון. המעבר הפתאומי ממשמרת שקטה ורגועה לעבודה ב-300 קמ"ש זה משהו שאין במקומות עבודה אחרים. השנייה הזו שזה קורה – והיא קורית כל הזמן, ממלאת אותך בסיפוק אדיר והיא בדיוק הסיבה שבחרתי במקצוע הזה".
מהיכן שואבים את הכוחות?
אני חושבת שהכוח האמיתי מגיע מההתבוננות באנשים שמאחורי המחלה. כשאדם נכנס אלינו הוא מביא איתו ביחד סיפור שלם של בית, משפחה, עבודה, תחביבים ועוד. לעיתים קל ליפול למקום הזה של 'הנה הגיע עוד מטופל', אבל היכולת הזו לתת את היחס האנושי לכל אחד, גם בימים העמוסים ובמצבים הכי מאתגרים, שם נמצא מקור הכוח האמיתי של העבודה שלנו".
השבעה באוקטובר: מאז ומעולם היינו אי של שפיות בחברה הישראלית וזו גאווה גדולה. העבודה שלנו כאן היא בצוותים מעורבים, יהודים וערבים, בעלי דעות רבות ומגוונות. ה-7 באוקטובר טילטל את כולנו מאוד ומבחינתי האתגר הגדול ביותר הוא לשמור על מערכת היחסים והמרקם החברתי שיש בינינו, שמושתת על חברות וכבוד הדדי.
"עצם האפשרות והיכולת להיות בעשייה משמעותית בתקופה הקשה הזו שעוברת על כולנו היא זו שעוזרת לי אישית להתמודד איתה. כשאדם פעיל, יוצא לעבוד ותורם משהו לחברה שהוא חי בה, זה הופך אותו ליעיל ומועיל ומלא באנרגיות של עשייה. מבחינתי, זו הדרך הנכונה לעבור את הימים הללו – פשוט להיות בעשייה טובה שתאתגר אותך ותתן לך תמריץ לקום בבוקר".
לעשות משהו טוב לעולם שלנו: "אומרים שאדם צריך לרדוף אחרי החלומות שלו. פעם היה נהוג לחשוב שלאדם יש קריירה אחת. אבל מכאן אני אומרת לכן ולכם: לעולם לא מאוחר להגשים את החלומות שלכן. אני ממליצה בחום לכל מי שחושבת על קריירה חדשה שבאמת תגרום לה להרגיש משמעותית ללכת וללמוד סיעוד. זה מקצוע שהוא מאה אחוז שליחות. אומנם התגמול הכספי לא היסטרי", היא אומרת בחיוך, "אבל כשאני מסיימת משמרת אני יודעת בלב שלם שעשיתי משהו טוב לעולם שאני חיה בו, ואין הרבה תפקידים כאלה".
מוגש מטעם מרכז רפואי מאיר
