"להיות אחות זה המקצוע הכי יפה שיש"
לרה קסלמן, אחות ראשית במרכז רפואי מאיר. נשואה, מתגוררת בראשל"צ, אמא לשני בנים
הקריירה שלי: "אני אחות 28 שנים, התחלתי בתור אחות במחלקת ילדים ומהר מאוד עברתי לניהול: ניהלתי את מחלקת הילדים בבית חולים סורוקה, התקדמתי לאבטחת איכות, ומשם החיים הובילו אותי להיות אחות ראשית בבית חולים השרון בפתח תקווה. בשנתיים וחצי האחרונות אני האחות הראשית של מרכז רפואי מאיר.
ה"אני מאמין שלי": להיות אחות זה המקצוע הכי יפה שיש. אני חושבת שזה מקצוע שיש בו את כל עולמות התוכן והוא ממלא את הנפש: לצד החלק הקליני- אנטומיה, פיזיקה ביולוגיה, כימיה, חשוב שיהיו בך חמלה, רוך, אמפטיה, אהבת האדם. הנתינה בתפקיד ממלאת אותך. אני משתפת את הסטודנטים ואת המשפחה על כך. ביום שישי אנחנו אוכלים ארוחת ערב משפחתית.
יש לי בן אחד רואה חשבון ועוד 3 מהנדסים מסביב לשולחן, והם מדברים על קונסטרוקציות ונוסחאות, ואז אני מספרת להם על הלידה שקיבלתי או על ההחייאה שעשיתי או על הסבתא במחלקה שאמרה לי תודה כי עזרתי לה לרדת לשירותים והם מבינים שאין דבר שיכול להשתוות לזה".
מה דעתך על העדנה שיש למקצוע הסיעוד בשנים האחרונות: "מה ששבר את תקרת הזכוכית לגבי המקצוע שלנו היא מגפת הקורונה, פתאום האוכלוסייה הבינה את המשמעות שלנו למערכת הבריאות, לחולה, לחברה. זה היה צריך לקרות לפני הרבה מאוד שנים אבל זה קרה, וטוב שזה קרה וטוב שאנשים מבינים שמי שמחזיק את מערכת הבריאות על הכתפיים אלה אחיות".
האתגר בעבודה: "האתגר הכי חשוב הוא לגרום למי שנמצא במקצוע להאמין מכל הלב בחשיבות שלו. איך אני גורמת לאחיות שאני מנהלת לבוא כל בוקר ולהאמין שהן נמצאות במקצוע הכי טוב שיש, וגם איך אני גורמת לזה שהן ימשיכו להביא עמן את החמלה, הרוך והאמפטיה גם במצבים לא פשוטים".
הכי אוהבת בעבודה: "שאין רגע אחד שדומה לשני. את מגיעה בבוקר ואת לא יודעת מי החולים שתפגשי- לפעמים אישה מבוגרת שצריכה שתעזרי לה לרדת לשירותים, ולפעמים זו אישה שצריכה עזרה עם האוכל, לפעמים זו משפחה שצריך להסביר איך הם לוקחים את האמא או את האבא המבוגרים הבייתה ומטפלים בהם נכון, ולפעמים זו אישה שיולדת ואת איתה בחדר לידה ברגעים שהכי כואב לה וגם ברגע הכי מאושר שלה בחיים. כל דקה לא דומה לשנייה והיא מביאה כל פעם משהו אחר".
הרגע המרגש הזכור ביותר: "השנה קבוצה של אחיות מבית חולים מאיר נסעה לטיול בצפון וביום השני קרתה טרגדיה- בטיול ג'יפים שהן השתתפו קרתה תאונה, האחות שרה מהרט ברוך ז"ל נהרגה וארבע אחיות נפצעו. כשקיבלתי את הבשורות הקשות, קמתי באמצע הלילה ונסעתי לצפת לבית החולים להחזיר את הפצועות באמבולנסים לבית חולים מאיר-הביתה. הרגע שנכנסתי לבית חולים בצפת והפצועות רואות אותי ואת האמבולנסים והן מבינות שלוקחים אותן לטפל בהן בבית חולים שלהן, זה רגע שאני לא אשכח".
מוטו שמנחה אותי: "לעבוד עם מה שיש ולא עם מה שאין. על הכתפיים שלי מונח כל כובד המשקל והאחריות להוביל. בכל פעם מחדש אני מבינה שאני צריכה להוביל את הרכבת, אני הקטר, אין עוד קטר לפני, אני צריכה לדחוף את כל הקרונות קדימה".
המשפט שחוזר כששומעים על המקצוע שלך: "תמיד זה- "וואו איזה עבודה קשה יש לך!". כשאני נפגשת עם אנשים שלא מכירים, ושואלים אותי מה אני עושה אני אומרת שאני אחות ורמי בעלי תמיד מתקן אותי ואומר שאני סמנכ"ל סיעוד, ואני מנהלת 1,500אחיות, אני האחות הראשית של בית החולים. אז הוואו הוא עוד יותר וגם תמיד אומרים "אם היית גבר בעולם הייטק מעניין מה הייתה המשכורת שלך".
טיפ למי שרוצה להיות אח.ות: "לא להסס לרגע! זו עבודה שבכל בוקר יש בה סיפוק מחדש".
"מיון הוא מקום מאוד מאתגר, אי אפשר לדעת מי ייכנס בדלת"
ד"ר איילת שלז, מומחית ברפואה דחופה ילדים במרכז רפואי מאיר, נשואה פלוס 3 בנות מתגוררת בכפר סבא
הקריירה שלי: "למדתי רפואה באוני' תל אביב, התמחיתי ברפואת ילדים, ועשיתי את תת ההתמחות ברפואה דחופה בבית חולים שניידר. ב- 2013 כשסיימתי את ההתמחות, חזרתי למרכז רפואי מאיר".
ה"אני מאמין שלי": "אני רואה את עצמי כחלק מקבוצה שיש לה שאיפה למצוינות במתן שירות וחוויה של המטופל. בנוסף לדברים הברורים והחשובים – שאנו חייבים לעשות את המקסימום בשביל הילד החולה או הפצוע ולהציל חיים, חשובה חווית המטופל. הרי רוב המטופלים שלנו הם לא כאלה שצריכים שנציל את החיים שלהם, אלא ילדים שמגיעים עם בעיה דחופה, הם לא מגיעים לבד, אלא עם ההורים והשאיפה שלנו, מעבר למתן אבחון וטיפול רפואי נכון - הוא לגרום לכך שכל החוויה שלהם תהיה חוויה נכונה ונעימה עד כמה שאפשר".
האתגר בעבודה: "מיון הוא מקום מאוד מאתגר ומאוד לא צפוי, אי אפשר לדעת מי ייכנס בדלת, באיזה כמות ובאיזה קצב, וצריך, לא משנה באיזו שעה של היום או באיזה מצב המיון, לדעת להתפנות ולתת את הטיפול הכי נכון והכי מותאם ורגיש לילדים. להציל חיים ולטפל בילדים חולים אלה מצבים מאתגרים, אבל שככל שמתבגרים במקצוע מבינים שהאתגר היומיומי הוא שהילד ייצא בריא ומחייך, ובהתאם, להעניק להורה תחושת ביטחון והקלה".
הכי אוהבת בעבודה: "המון דברים. אני מאוד אוהבת את האקשן, האדרנלין, את הלא צפוי, אני אוהבת את האינטראקציה עם הילדים, קטנים כגדולים, אנחנו מטפלים מגילאים מ-18-0וכל אחד הוא שונה, גם עם תינוקת מתקשרים וגם עם ילד בן 17".
הרגע המרגש הזכור ביותר: "יש המון רגעי קיצון שזוכרים- למשל בחדר החייאה לאחר שהצלחנו להציל חיים של ילד - אלו רגעים שאף פעם לא ייצאו לי מהראש. אני גם זוכרת את הרגעים הקשים- למשל לאחר שאבחנת שילד סובל מסרטן ואתה האדם הראשון שצריך להגיד להורים שלו – זה משהו שמציף הרבה רגשות והוא זכור. צרוב. ברור שבאותו רגע את האדם ששינית את העולם של ההורה. כשאני הולכת לבשר בשורה רעה- כל כך חשוב לי איך אני אומרת את זה, כי הם יזכרו את השיחה הזו כל החיים, ויש משמעות גדולה לאיך השיחה הזאת נעשית, כי היא יכולה לגרום להם לעבד את הבשורה בצורה שתעזור להם להמשיך הלאה. וכמובן יש את הרגעים הקטנים שכל כך מרגשים אותי- למשל ילדה קטנה שנזקקה לתפירה ונורא פחדה, ולאחר שסיימנו היא נתנה לי חיבוק ואמרה שהיא רוצה לחזור אלינו. בשבילי גם הרגעים הללו - שלכאורה קטנים - מרגשים מאוד".
המשפט שחוזר כששומעים על המקצוע שלך: "'אפשר לשמור את הטלפון שלך בשביל להתייעץ?'". וגם "שלא נצטרך אבל אם נצטרך אפשר את המספר שלך?" כשהייתי צעירה הייתי אומרת בטח והייתי מקבלת כל מיני ווטאסאפים מחבר של סבתא של אמא של ההוא... אי אפשר לצאת מזה".
טיפ להורים צעירים: "מאוד חשוב לבחור רופא ילדים שסומכים עליו, שנותנים בו אמון ומקשיבים לו. היום, ההורים מקבלים כ"כ הרבה טיפים ואינפורמציה והרבה פעמים זה מאוד מבלבל ויכול להלחיץ ולכן למערכת יחסים טובה עם רופא ילדים אין תחליף, בנוסף, זה גם יכול למנוע פניות מיותרות למיון".
"חייבים לאהוב את מה שעושים"
ד"ר פביאנה בנימינוב, סגנית מנהל מכון הגסטרו ומנהלת השירות לאנדוסקופיה פולשנית. נשואה, אמא לשלושה ילדים, מתגוררת בכפר סבא
6 צפייה בגלריה
ד"ר פביאנה בנימינוב, סגנית מנהל מכון הגסטרו ומנהלת השירות לאנדוסקופיה פולשנית
(צילום: דוברות מאיר)
הקריירה שלי: "למדתי בטכניון רפואה ובהמשך התמחיתי בפנימית במרכז רפואי מאיר. כשבעלי שמנהל את הדימות בשערי צדק, נסע לקנדה לאונ' של טורונטו, הצטרפתי וסיימתי את ההתמחות שלי בגסטרו בקנדה. כשחזרנו לארץ ניהלתי את מכון הגסטרו ומרפאת מומחים של כללית בחדרה. מאחר ותחום ההתעניינות מאז ותמיד היה אנדוסקופיה פולשנית ולמרות שמאוד נהניתי מהעבודה והאנשים, בחרתי לחזור לבית החולים".
ה"אני מאמין שלי": "חייבים לאהוב את מה שעושים! אני גם מאוד מאמינה במנטורינג של רופאים ורופאות צעירים - בהתוויית דרך נכונה גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אנושית בתחום הרפואה.
בתחום שלי 'אנדוסקופיה פולשנית' יש מעט מאוד נשים. אגב זה כך בכל העולם. אני מאוד מעודדת רופאות צעירות ללכת לכיוון הזה. התחום לא מתאים לכל אחד, צריך להשקיע בלימוד, באימון ובפרקטיקה, צריך לדעת להתמודד עם מצבי לחץ מאוד חריפים, לשמור על שיקול הדעת ולא לאבד את הרוגע בזמן הפעולות. אבל מבחינתי זה אחד מתתי התמחויות הכי יפים והכי מספקים כי אנחנו נותנים פתרון מאוד מהיר לאנשים שלעיתים יש להם בעיות מאוד סבוכות וקשות".
האתגר בעבודה: "כל הזמן להתחדש וללמוד ולהביא פעולות חדשות אנדוסקופיות במקום פעולות פולשניות. לאחרונה למשל התחלנו בפעולה חדשנית הנעשית רק במרכזים בודדים בארץ, שעוזרת לחולים עם מחלה סופנית שאינם מסוגלים לאכול בגלל חסימה של מערכת העיכול. לאחר שאנחנו מבצעים את הפעולה הזו (דרך הפה עם טשטוש ולא בהרדמה כללית), פעולה שעד היום היו עושים אותה בניתוח, אז המטופלים יכולים לחזור לאכול ולשפר את איכות החיים שלהם ברגעים המאתגרים הללו של חייהם".
הכי אוהבת בעבודה: "לשמחתי במאיר יש צוות מהמם גם של רופאים ורופאות וגם צוות של אחיות ואחים נהדרים ואנחנו מרגישים כמו משפחה, אז זה תמיד כיף לבוא בבוקר לעבודה ולעבוד עם אנשים שאוהבים. בנוסף, כנראה כל מי שעוסק בתחום שלי אוהב את האדרנלין של הפעולות שאנחנו עושים ואת הסיפוק מהעבודה".
הרגע המרגש הזכור ביותר: "לעולם לא אשכח את המטופל שהיה לו סרטן מתקדם בוושט והוא לא היה יכול לאכול ולבלוע רוק בגלל החסימה. למרות שהיה כבר לקראת סוף חייו היה רצון רב לשפר את איכות החיים שלו. על מנת לעזור לו, הכנסתי לו סטנט לוושט כדי שהוא יוכל לאכול. כשפגשתי אותו אחרי יומיים במחלקה, הוא לקח את הפנים שלי בידיים שלו והודה לי, הוא ממש בכה ואני כמובן אתו".
המוטו שמנחה אותי: "את יכולה! יש לי בן ושתי בנות ואני תמיד אומרת שאני מחנכת גם את הבנות וגם את הבן שלי להעצמה נשית. אין משהו שאישה לא יכולה לעשות אם היא רוצה. גם אם צריך להתעקש, וגם אם צריך לעשות אקסטרה אז לעשות אקסטרה אבל בסוף אפשר להגיע לאן שרוצים".
המשפט שחוזר כששומעים על המקצוע שלך: "תמיד יש צחקוקים, לא משנה באיזה גיל מלווים ב"אוי אני לא אסובב אלייך את הגב", ו"אתם מתעסקים בקקי כל היום", ואז אני מסבירה שדווקא אצלנו מגיעים עם מעיים נקיות".
טיפ לחיים בריאים: "היום קולונוסקופיה היא בדיקה מצילת חיים וכל אחד מעל גיל 45 ,גם אם אין רקע משפחתי וגם אם אין כאבים, צריך לבוא לעשות את הבדיקה. יש לבדיקה משמעות חשובה ברפואה מונעת סרטן".
"ההורים הם חלק מהצוות המטפל"
ד"ר צופיה באואר-רוסק, מנהלת הפגייה - היחידה לטיפול נמרץ ילודים במרכז רפואי מאיר. נשואה, אמא לשלושה בנים, מתגוררת בכפר סבא
6 צפייה בגלריה
ד"ר צופיה באואר-רוסק, מנהלת הפגייה - היחידה לטיפול נמרץ ילודים במרכז רפואי מאיר
(צילום: דוברות מאיר)
הקריירה שלי: "למדתי רפואה במסגרת העתודה האקדמאית, אח"כ הייתי בצבא כמה שנים וב- 93 הגעתי למרכז רפואי מאיר להתמחות בילדים. לא חשבתי בתחילת ההתמחות על רפואת ילדים ופגים אבל זה חלק מהסבב שעושים במהלך ההתמחות וכמו שאומרים 'הציץ ונפגע', התחברתי לתחום בכל רמ"ח אברי. סיימתי התמחות ילדים וישר המשכתי להתמחות ברפואת ילודים ופגים ולמעשה את כל הדרך המקצועית עשיתי במאיר: בהתחלה הייתי מתמחה, לאחר מכן רופאה בכירה בהמשך מנהלת מחלקת הילודים. בשלוש השנים האחרונות אני מנהלת מחלקת ילודים ופגים".
ה"אני מאמין שלי": "בעולם של היילודים והפגים אנחנו לא מטפלים רק בתינוקות אנחנו מטפלים במעגל המשפחתי -ההורים והיילוד עצמו, החיבור הנכון תורם לא פחות מהרפואה לבריאות של התינוק".
האתגר בעבודה: "כל זוג שנכנס להריון חושב שבסיום ההיריון יצאו עם תינוק בריא שמשתחרר מהר, ולרוב זה אכן כך אבל לצערנו לא תמיד. לרוב המשפחות שמגיעות לטיפול בפגייה, הפנטזיה הזו מתנפצת בבת אחת. חלק מהתינוקות מגיעים בגלל שנולדו פגים זעירים ולא בשלים וחלק מגיעים בגלל בעיות בריאותיות שמצדיקות אשפוז בפגייה. הדבר הזה מלווה באתגר טיפולי בתינוק אבל לא רק, כי במקביל יש לנו זוג הורים שלעיתים חווים טראומה קשה, כי תינוק חולה זה טראומה להורים וחייבים לדאוג להם כדי שהם יהיו פה לטובת התינוק. מה שמאוד מייחד את הפגייה שלנו, שהיא פגייה מובילה למעלה מ-20 שנה, הוא הליווי ההתפתחותי התומך, ומה הכוונה? בתינוקות ובעיקר בפגים צריכים התכוונות מאוד מסוימת בטיפול בהם. אנחנו לא מטפלים רק בריאות החולות או האם הוא מסוגל לספוג בדיקה רפואית, זה אומר שאנחנו מתכווננים גם להורים. אנחנו מלמדים אותם לטפל בתינוק, משתפים אותם בכל מה שקורה, הם חלק מהצוות המטפל. אנחנו מעודדים אותם להיות במחלקה כמה שיותר, להחזיק את התינוק כמה שיותר, לדבר, לשיר, לספר להם סיפורים זה לא פחות חשוב מהטיפול הרפואי המקצועי. למחלקה יש גם טיפול במוזיקה לפגים- מערך שלם עם מטפלות ורופא".
הרגע המרגש הזכור ביותר: "יש המון מקרים מרגשים לאורך השנים. לכל אחד מהצוות יש את הילדים וההורים שהוא נקשר אליהם והם מלווים אותו, הניסים שאנחנו רואים הם באמת אינסופיים. אחד המקרים הזכורים לי הוא של תינוק שטיפלתי בו כשהייתי רק מתמחה צעירה והוא היה פג זעיר ומאוד חולה. לימים הוא שירת עם הבן שלי בצבא במקום מאוד יוקרתי במודיעין, ולא מזמן הוא התחתן. בכל שנה ההורים היו מגיעים אתו לחגוג במחלקה יום הולדת".
הכי אוהבת בעבודה: "לראות תינוק שהולך ומחלים עד לרגע השחרור. לראות את שלבי ההתפתחות האלה, זה קסם!"
המוטו שמנחה אותי: "בעבודה שלנו, מאתגרת ככל שתהיה, צריכים לעצור רגע אחד להסתכל על סביבתנו, על התינוק, על ההורים על איש הצוות, צריך לעצור, להרגיש, להקשיב ולהיות בנתינה".
המשפט שחוזר כששומעים על המקצוע שלך: "וואו איזה מקצועי כיפי, את מטפלת כל הזמן בתינוקות". כשהבן שלי היה בגן ושאלו מה ההורים עושים הוא ענה שאבא רופא שיניים ואמא מטפלת בתינוקות"
טיפ להורים לפגים: "כשנולד פג קטן ההורים חווים המון רגעי אשמה. המשימה שלנו היא לחבר אותם, להתגבר על הרתיעה, להתגבר על החששות ולהתחבר לילד שלהם. ההורים הם החלק הכי חשוב בטיפול בפג, הפג לא יכול להיות בלי הוריו. ההורים צריכים להיות ליד הפג, לדבר אליו, לאחוז בידו, יש מה לעשות!".
"כל אישה יכולה למצוא את הדרך הנכונה שלה ללדת"
ד"ר גיל שכטר-מאור, מנהלת חדרי הלידה במרכז רפואי מאיר, נשואה פלוס שלושה ילדים, מתגוררת במושב גן חיים (ליד כפר סבא)
הקריירה שלי: "למדתי רפואה באונ' בן גוריון, בסיום הלימודים בעלי ואני ידענו שאנחנו מתחילים להקים משפחה ולכן החלטנו לחזור למרכז כדי להיות קרובים למשפחה. את ההתמחות שלי עשיתי במרכז רפואי מאיר במחלקת נשים ויולדות. בסיום ההתמחות נסענו לשנתיים לתת-התמחות ברפואת 'אם עובר' העוסקת ב'הריון בסיכון' במונטריאול בקנדה. לפני שש שנים חזרנו לארץ והשתלבתי בחזרה במאיר. לאחר תקופה התמניתי למנהלת חדרי הלידה".
ה"אני מאמין שלי": "כל אישה יכולה למצוא את הדרך הנכונה שלה ללדת, בין אם בלידה רגילה ובין אם בניתוח, בצורה טבעית או עם אפידורל. אני מאמינה ויודעת שהצוות שלנו עוזר לכל יולדת להגיע ללידה המתאימה לה ביותר".
האתגר בעבודה: "האתגר המרכזי בעבודה הוא לשחרר הביתה נשים ותינוקות בריאים.
לידה היא אירוע משנה חיים, יש לה מרכיבים רגשיים ורפואיים רבים אבל בשורה התחתונה- אנחנו רוצים שכולם יהיו בריאים ומאושרים וזה אתגר לא פשוט בעיקר היום, כשנשים רבות מאוד מודעות לאופן בו הן רוצות ללדת, והאתגר הוא לדעת לשלב את הרפואה עם מה שהאישה רוצה לעצמה. חשוב לנו לא רק שהיולדת והתינוק יצאו בריאים, אלא גם שהמטופלת תצא מפה שמחה ומאושרת עם חווית לידה כמו שהיא רצתה לעצמה. ואם מדברים על אתגרים, אי אפשר שלא לדבר על הקורונה שהייתה אתגר מאוד גדול- אירוע שבו היינו צריכים לשמור על היכולת שלנו לייצר מגע, חיוך ושיחה מאחורי מסכה ומשקפיים. הייתי מנסה להגיע לנשים ולתת להם הרגשה שאני איתן מבעד לחליפה והמסכות וזה היה מאוד לא פשוט. כמו כן, אנחנו כל הזמן מנסים להתחדש ולהתעדכן".
הכי אוהבת בעבודה: "אני אוהבת לראות את הזוגות הופכים למשפחה או למשפחה פלוס, אני באמת מצליחה להתרגש בכל לידה מחדש. לראות את האישה עם הכוחות העצומים האלה ואת השמחה והגאווה על זה שהפכה לאמא בפעם הראשונה, או שוב לאימא. לקחת חלק ברגע המדהים הזה- גורם לי להתרגש בכל פעם מחדש".
הרגע המרגש הזכור ביותר: "כאמור, אני מתרגשת כל הזמן עם כל אישה שיולדת. כמובן כשבני המשפחה שלי והגיסה שלי ילדו אצלי, זה ריגש אותי מאוד. שני מקרים זכורים במיוחד: אחותי שילדה את התינוקת הגדולה שלה אצלי, אנחנו יתומות מאמא מגיל 22, ולקחת חלק בלידה שלה כרופאה כאחות ומלווה שהיא כמעט אמא זה היה מאוד מרגש. עוד אירוע זכור ומרגש מאוד היה כשזוג חברים קרובים של המשפחה ניסו במשך 6 שנים להרות אחרי ההיריון הראשון שלהם. הם הלכו לטיפולי פוריות ולאחר מכן לפונדקאות, ולבסוף הם הצליחו להיכנס להריון בדקה ה-90עם אם פונדקאית. השלושה הגיעו אלי ללדת. להיות שם בלידה ולראות אותם מקבלים את הילדה שהם חיכו לה שש שנים, זה אחד מהאירועים המרגשים שחוויתי, ושוב הבנתי שאני אוהבת את מה שאני עושה, יודעת טוב את מה שאני עושה וכמובן רוצה להמשיך לעשות אותו תמיד".
המוטו שמנחה אותי: "לראות את הטוב בכל אדם ובכל מצב. אני מאוד מאמינה בלראות את חצי הכוס המלאה, לדעת להפיק את הטוב והמיטב. עם חיוך טוב וכוונות טובות אפשר לכבוש הרים ופסגות, ואני מתנהלת כך בחיים שלי גם המקצועיים וגם הפרטיים. אני חושבת מי שרואה את הכל בטוב - יודע לייצר את המציאות הנכונה לו ולסובבים אותו ובכלל זו דרך נכונה לחיים".
המשפט שחוזר כששומעים על המקצוע שלך: "כל מי ששומע על התפקיד שלי כבר קובע תור ומודיע שהוא יגיע ללדת אצלי, בין אם זה בשנה הקרובה או בעוד עשר שנים. מתאמים ומתכננים".
טיפ ליולדות: "לבוא בראש פתוח ללידה. מי שמגיעה ללידה ומבינה שלא הכל בשליטתה ויודעת שיש מקום גם לרצונות אבל יש גם מציאות, תצא עם חוויה נהדרת".
