במהלך השיחה עם רותי דקל מבינים שהיא רצה למרחקים ארוכים. תחומי העיסוק הנרחבים שלה באים לידי ביטוי בספורט, בכתיבה, בהתנדבות למען נשים מוכות ובקבלת השראה לציורים שלה, אפילו במהלך הליכת מדיטציה על חוף הים. בשלוש השנים האחרונות היא מתמקדת בנכדה יהלי, שנזקק להשתלת מח עצם. את התשלום עבור הציורים שלה היא מבקשת שיעבירו לעמותות המסייעות לילדים חולי סרטן ופעלו להחלמתו. "המון אנשים טובים פגשנו באמצע הדרך, ולכן אני מבקשת שהרוכשים יתרמו את מה שתכננו להשקיע בציור לעמותות הללו", היא אומרת.
דקל בת ה-70 היא אישה מרתקת, המספרת בחן ובנועם את סיפור חייה. עופר, החבר שלה מגיל 13 הפך לבעלה. הם למדו יחד בבי"ס ע"ש ארלוזורוב בירושלים, ואמא שלו, שלומית דקל, הייתה המורה שלה לחשבון (ושל המדינה כולה בטלוויזיה הלימודית) עוד לפני שהפכה לחמתה האהובה. היא אמא לשלושה ילדים ועשרה נכדים. את היותה ספורטאית מצטיינת בצעירותה בהתעמלות מכשירים ואתלטיקה ומאוחר יותר בטניס שולחן, תרגמה למקצוע, ועבדה כמורה לחינוך גופני בבתי ספר, במכללה להכשרת מורים ע"ש דויד ילין ובמרכז קוסל. במקביל, למדה באוניברסיטה העברית תואר ראשון תולדות האמנות, ותואר שני בבריאות הציבור.
ברזומה שלה תמצאו גם שורת ספרים שכתבה ומאמרים מקצועיים כמו "הריון חטוב" עם שלומית רייפמן (1984) ו"פשוט ללכת" עם עדנה בוקשטיין (2003). באחרונה כתבה מאמר על "הליכה בימי קורונה" שהתפרסם ב"ויקירפואה" ועוד. בין לבין רקדה במסגרת "גילה" (הגיל שלה), ובלהקת ירושלים של זהב, ריקודים סלוניים וריקודי עמים. לפני כ-17 שנה פרשה דקל מעבודתה כמפקחת על החינוך הגופני בירושלים, ומצאה זמן לאהבת הציור, שלדבריה זורם בעורקיה לאור היותם של סבה ואמא ציירים - כישרון שאותו קיבלו גם נכדיה. היא חברה בארגון אומני הרצליה, מציגה בתערוכות בארץ ובעולם, וסדרת הציור שלה "מפגשים על שפת הים" הוצגה בתערוכה בפינלנד בקיץ 2017.
"חלק מהציורים מופיעים בספר 'מעגלי ההליכה האיכותית', שעומד לצאת לאור בקרוב, שגם אותו אני כותבת עם עדנה בוקשטיין", היא אומרת. "הרעיונות מגיעים אליי תוך כדי ההליכות, העין שלי נמשכת לאנשים בתנועה. אני מבקשת רשות לצלם אותם ואחר כך מציירת אותם. בדרך כלל הם רוצים לקנות את הציור".
כמו כן היא מתַקשרת, נומרולוגית, מטפלת בביוארגונומי, ומסייעת לאנשים למצוא את ייעודם, להתחבר לעוצמות שלהם, תוך הבנת המסרים מהאתגרים העומדים בדרכם. כל זאת באמצעות ציורי מנדלות ומעגל הצבעים האינדיאני.
את שנת 2017-2018 מגדירה דקל "כאחת השנים הקשות בחיי": נכדה יהלי עבר בגיל 11 השתלת מח עצם, לאחר שנמצא לו תורם באמצעות עמותת "עזר מציון". יהלי שהה בבידוד מוחלט ובאשפוזים ממושכים, עבר אינספור ניתוחים ואף הגיע לטיפול נמרץ. "שיתפתי בפייסבוק פוסטים רבים שכתב אביו אלון אלפרט ברגישות רבה. ההליכות על חוף הים, הציור, התמיכה המשפחתית, התפילות וההתכוננויות של חבריי הרבים וכתיבת הספר, סייעו לי רבות לעבור את התקופה המאתגרת הזאת שנמשכת עד היום", היא אומרת. "שנה שלמה ההורים שלו לא עבדו, והבת שלי דפנה, שהיא ציירת ומתופפת באנגליה, באה לארץ להיות עם שלושת ילדיהם הנוספים שנשארו בבית. האנשים שסייעו למצוא תורם ליהלי ואחר כך בבית החולים ראויים לכל תודה".
כחלק מהכרת התודה והפעולה שהצילה את חיי נכדה, החליטה רותי דקל שהתשלום עבור כל ציור שתצייר יופנה לעמותות המסייעות לחולי סרטן ולבני משפחותיהם. "אין לי מילים כדי לתאר את הסיוע שלהן", היא מסבירה בהתרגשות. "אני מבקשת מכל מי שאני מציירת אותו לתרום לעמותות שסייעו ליהלי, ובהן עזר מציון שמצאו ליהלי תורם מתאים, זיכרון מנחם שהקימו חיים ומירי ארנטל, על מחנה הקיץ בלונדון, שאליו הגיע יהלי על כיסא גלגלים וחזר רוקד על שתי רגליו, מאור כהן – איש הלגו שמשרת בצבא קבע, ומבקר אחרי העבודה ילדים חולי סרטן במחלקות האונקולוגיות, ונותן להם ערכות לגו, העוזרות להם לעבור את הטיפולים הקשים ביצירה, ולעמותת מנדלת הלב במודיעין, שבה מטפלים שונים נותנים בקליניקות שלהם, טיפולים למשפחות של חולי סרטן, בהתנדבות מלאה, וכיום הם מגייסים תרומות להקמת מרכז טיפולי".
הציורים של רותי דקל בפייסבוק:
טלפון: 050-4332242
