2 צפייה בגלריה
ניצחון כפול על מכבי רמת חן. כדורסלניות הפועל. צילום: עודד קרני מנהלת ליגת העל בכדורסל נשים
לחלק הראשון של הפרויקט לחצו כאן
שוביניסטים, נמאסתם!
אורי קידר
קו עבה, ברור ומר במיוחד עובר בין ההחלטה שלא לשלב חיילות בתפקידי שריון קרביים ולא להכניסן לתוך הטנק, לבין היחס שלנו כאזרחים, כחובבי ספורט וכאוהדיו. בין האמירה של אביגדור קהלני, גיבור ישראל שזכויות רבות לו, אבל אף אחת מהן לא תיוחס לו לאור אמירתו (ואל תתפסו אותי במילה המדויקת), ש"אנחנו לא צריכים שאימהות הדור הבא יהיו נטולות גפיים", לבין מה שמדינת ישראל עושה בפועל בכל מה שקשור לספורט הנשים (ולא ספורט נשי, אין דבר כזה!) בארצנו הקטנטונת ו(כבר מזמן לא) מוקפת האויבים.
אפשר לדבר על כך שלקהלני ושות' מובן מאליו שהאבות של הדור הבא יהיו נטולי גפיים ולרפרר לשיר הנוקב של חנוך לוין ("לרוב הדודים יש רק רגל אחת, אבל המלכות היא שלמה") והם לא דורשים לעשות משהו אמיתי ואמיץ כדי שגם הם יוכלו לרוץ על מגרש הכדורסל ולשחק אחד על אחד עם בניהם ובנותיהם.
אבל אפשר לקחת את המשל הקצת מאולץ שלי ולהפוך אותו לדרכנו האמיתית. אולי דרך השילוב הנכון הזה, אולי כשנראה את הנשים כשוות ערך וראויות לא פחות מגברים, גם ברצון והאמונה שבחשיבות הקרבת החיים, נתחיל להבין טוב יותר גם את קדושתם.
לא, אני לא מנסה לשנות פה סדרי עולם ומבין שהפיתרון הוא לא כל כך פשוט. אבל צריך להתחיל במקום כלשהו. ובמדינת ישראל של שנת 2019, בטח אחרי קו פרשת המים שנקרא "מי_טו", שעם כל בעיותיו, יש לו חשיבות אחת ברורה ולא ניתנת לערעור – אין יותר דבר כזה, בשום תחום שהוא, שגבר טוב יותר, חזק יותר או עליון בכל דרך אחרת על אישה.
בעולם כבר יש הבנה מסוימת של העניין וממילא כבר שנים ארוכות שבספורט העולמי צצות ספורטאיות פורצות דרך שהופכות לסופרסטאריות חזקות שעומדות בפני עצמן דוגמת סרינה וויליאמס, סימון בילס, הופ סולו ועוד.
בישראל יש המון ספורטאיות מדהימות, שעובדות קשה ומבינות שהן צריכות לעבוד פי עשר ממקביליהן הגבריים, כדי לקבל אולי חלקי עשר ממנו. אולי. לרוב, גם כשיזכו במדליות מוזהבות בתחרויות גדולות ולמרות כל הקשיים, הן יזכו לאיזכור יפה בעמוד 8 למטה, הרבה אחרי הראיון הנוקב עם הכדורגלן הזועם והטור המעמיק על הטקטיקה של ולדימיר איביץ' בראי הקולינריה הישראלית אחד נוסף ששואל לאן נעלם ניימאר.
בארבע השנים האחרונות הייתה לנו שרת ספורט. כשמונתה, על אף המחלוקות הפוליטיות שאהבה (ועודנה) אוהבת לעורר, הייתה הרבה תקווה בקרב הנשים שעוסקות בספורט, כי תסייע להביא את השינוי. אבל מבלי להיכנס לפוליטיקה ולמה שרגב העדיפה לעשות בקדנציה שלה, השינוי לא הגיע. אפילו לא קרוב לכך. ואולי אסור לנו (גברים, נשים, חובבי ספורט ורודפי צדק) להמתין לאלה שיושבים למעלה ומחלקים את העוגות. אולי השינוי צריך לבוא מאיתנו. איך עושים זאת? תבואו למשחק כדורסל/כדורגל/כדוריד/טניס/כדורמים נשים. אחד. בטוח שתתאהבו. ואז לאלה שלמעלה פשוט לא תהיה ברירה.
איפה הפרופורציות?
אריאל ימיני
שלא יספרו לכם סיפורים. כולנו רוצים להיות ליכוד, אף אחד לא רוצה להיות מרצ. אימפריה ביטחונית בינלאומית הפועלת במחשכים, מעצמה כלכלית שצוקרברג וגייטס מריירים עליה, הכי צודקים שאפשר, ועל הדרך גם קורבן של ההיסטוריה. ככה קטנים, אבל הכי גדולים שאפשר, אין אין עלינו, אנחנו הטובים מכולם. ותותחים... אחד, אחד.
עם כל הכבוד לך גברת זברה, למי יש עכשיו ת'כוח לשמוע על איוולות, על פערים כלכליים ומחסומים מעבר לכביש. אם לא הבנת, אנחנו הכי טובים בהגדרה וגם כולנו אינשטיין... אלברט, כן?
יש רק בעיה אחת. המציאות.
ואם יש בוחן מציאות שככה נכנס בנו כל חצי שנה בכל הכוח, בלי להתבלבל בכלל, לא מוריד הילוך, זה יצור הכלאיים ששמו נבחרת ישראל בכדורגל. זה שאחרי ה-0:3 על בוסניה ב-2014 הוא נבחרת החלומות, ואז ב-2:1 לקפריסין ב-2015, הוא הלוזר הנצחי. רגע צל"ש, רגע טר"ש, פנטזיונר ללא תקנה שמנסה לנחות על הירח עם גיגית, ומתבאס עליה כשהיא מתפרקת באטמוספירה.
באמת שאם יש משהו שמוציא אותי מדעתי בכל פעם, אלו הכותרות האינפנטיליות אחרי ניצחונות של נבחרת ישראל. נבחרת שלא הצליחה להעפיל לשום דבר 49 שנה, אבל אחרי כל פוקס שלה, העיתונים נצבעים בתשבוחות אין קץ. חרטא דה לה חרטא.
זהבי? כמו כריסטיאנו, דאבור? כמו הדבורה מאיה. תזיזתי ועוקצני, רגע לא שמת לב, והוא כבר מלקק דבש משמע היה פו הדוב הכובש.
על מי אתם עובדים, תגידו לי?
