בעוד שמונה ימים (28.6), כשרובנו נהיה עמוק בתוך שינת הליל המתוקה, תשכים שוש בלייכמן ההרצליינית, סבתא לשישה ושיאנית ישראל בהשתתפות מרתונים, ובחברת משוגעים נוספים לדבר תצא בריצת חצי מרתון "לנדרובר" ערד-מצדה במטרה לכבוש את המבצר העתיק. מצד שני, מה זה בשבילה 21 קילומטרים בירידה. גם בגיל 71, המרחק הכפול הוא הרי האתגר האמיתי.
"המסלול הקבוע שלי בהרצליה יוצא מנווה ישראל לאפולוניה ובחזרה דרך המרינה", מתארת בלייכמן את הכיף היומיומי שלה, זה שעלול לגרום לנזק בלתי הפיך עבור גברים במחצית מגילה. "אם אני מתאמנת לחצי המרתון כמו במקרה הזה, אני ממשיכה דרך רמת השרון וחוזרת לנווה ישראל".
את זוכרת מה משך אותך מלכתחילה לסיפור הזה?
"בעקרון זה היה צורך. אני עבדתי בתל אביב במשרד ממשלתי והיה לי שכן שהיה רץ לצריפין. הוא אמר 'בואי נרוץ, אני ארוץ איתך עד לתל אביב ואמשיך לצריפין', וככה התחלתי לרוץ לעבודה".
טוב, לרוץ מהרצליה לצריפין זה באמת קצת טירוף.
"נכון, אתה רואה?", היא צוחקת, "לא היה לי על מה להתלונן על 15 קילומטרים עד שהגעתי לעבודה. זה היה לי כיף, נוח".
ואיך נכנסת לעולם התחרויות?
"התחלתי במרחק קצר וכשזה לא הספיק לי, כל פעם הגדלתי את המרחק עד שהגעתי למרתון. התחרות הראשונה שלי הייתה לפני 35 שנה. מרחק של 10 קילומטרים במירוץ הרצליה כשעוד היה בדן אכדיה".
ועם השנים התחלת להוסיף קילומטרים?
"כן. עם השנים הוספתי קילומטרים כי הסתבר לי שלא קשה לי לרוץ. אני מאוד אוהבת את זה. זה לא קשה לי, זה בא לי בקלות. זה עושה לי מאוד טוב ואני לא יכולה בלי זה".
רצה בקצב של בני 40
בלייכמן, 1.66 סנטימטר על 54 קילוגרם של מרתוניסטית מהוקצעת, היא ההוכחה הניצחת לכך שהגיל הוא רק מספר. ממרום גילה היא גומעת מרתונים בקצב שלא היה מבייש צעירים ("המטרה היא לרדת מ-6 קילומטר לדקה"), וכשכל זה מצטרף לאישיות רעננה, הרי שאי אפשר שלא לתהות אם בלייכמן לא עלתה פה על איזו נוסחת קסם לנעורים.
המשפחה שלך שותפה לחיידק הריצה?
"לא לריצה. הנכדים מתאמנים בהתעמלות אמנותית ואתלטיקה קלה".
אף אחד לא הלך איתך לכיוון של הריצה הארוכה?
"אני חושבת שצריך כוח נפשי אולי, להמשיך כל כך הרבה שעות. זה משהו מונוטוני".
כן, אבל זו בדיוק השאלה. מה בדיוק כיף בזה? בסופו של דבר זו תנועה מונטונית.
"נכון, אבל אני לא חושבת על זה. אני גם לא רואה כל כך את הסביבה. אני מתרכזת בריצה. אם היה לי משעמם, אז הייתי צריכה לרוץ מהר יותר וזה היה נהיה קשה יותר ואתגרי יותר. לא משעמם לי. השאיפה שלי היא רק לגמור את ה-10 קילומטרים בפחות משעה היום".
זו חתיכת תוצאה עבור פנסיונרית.
"כן, אני רצה היום 6 דקות לקילומטר באימונים. אז אני רוצה להוריד טיפה, לא הרבה".
מבחינת קושי זה עולה עם השנים?
"הניסיון של הגוף נותן הרבה. לא קשה לי או קשה יותר מבעבר. אני רצה היום עם בחורים בגילי בערך. לרוץ שעתיים-שלוש זו לא בעיה עבורי ועבורם. חצי מרתון ערד הוא גם בירידה. רצים מערד עד למצדה וכשמסיימים עולים להר".
נו, זה שטויות. 21 קילומטרים בירידה, ממש כלום.
"כן", היא צוחקת. "מדובר בכיף גדול. גם רצים בלילה ומגיעים ישר לזריחה. לראות את הזריחה ממצדה זה באמת וואו. בסוף יש גם שמפניה מסורתית שמחלקים המארגנים".
טוב, אני לא יודע כמה סבתות רצות כל כך הרבה קילומטרים כדי לבלות במצדה.
"נכון. התחלתי בגיל 35 ומעולם לא הפסקתי. אף פעם. אחרי שעשיתי חצי מרתון, מה זה עוד 9 קילומטר? ומשם למרתון שלם זה לא עניין גדול".
באיזושהו מקום הריצה השאירה אותך צעירה, לא?
"כן, אני לגמרי חושבת ככה. אני גם רצה בקצב של בחורים בני 40, אמנם לא העילויים, ה'רגילים'".
