הדבר המפתיע ביותר בזכייה של בני־הרצליה בגביע המדינה בכדורסל הוא שזו בעצם לא הייתה הפתעה כל כך גדולה. אם דני פרנקו העז להגיד אחרי הניצחון בדרבי בחצי הגמר שהפועל ת"א שלו פשוט יותר טובה ממכבי ת"א, אז אחרי משחק הגמר אפשר לומר בפה מלא שהרצליה יותר טובה מהפועל ת"א – מה שהופך אותה לקבוצה הטובה ביותר בארץ, לפחות בשלב זה של העונה. נכון ליום חמישי בשבוע שעבר, מועד גמר הגביע, הרצליה ניצבה בראש טבלת ליגת העל. מכבי ת"א דורגה רביעית והפועל ת"א בכלל רק שביעית.
1 צפייה בגלריה
שמחת הנצחון
שמחת הנצחון
שמחת הנצחון
(צילום: עוז מועלם)
אבל למרות שהרצליה הייתה הכאילו פייבוריטית לזכות בגביע, הדרך משם ועד להנפה ארוכה מאוד. היא עוברת דרך ההיסטוריה של הזוכות בתואר והמסורת הדלה יחסית של המועדון מהשרון. הזכייה הקודמת של הרצליה בגביע הייתה לפני 27 שנה, ומאז הניפו אותו רק שלוש קבוצות: מכבי ת"א 18 פעמים, הפועל ירושלים שש פעמים והפועל חולון פעמיים. כל כניסה של קבוצה אחרת למועדון היוקרה הזה הוא לא עניין של מה בכך. אפילו באליפות זכו באותו פרק זמן שש קבוצות.
אז איזו דרך עשתה בני־הרצליה מקבוצה ששיחקה לפני שתי עונות בליגה הלאומית לכזו ששלחה ביום חמישי בשבוע שעבר את הקפטן שלה לנשיא המדינה כדי לקבל ממנו את הגביע. התשובה היא דרך ארוכה, ויש לה מספר גיבורים.

הבחירות של זופי

זופר אבדיה הסתובב הרבה שנים סביב ובתוך מועדון בני־הרצליה. אחרי פרישתו ממשחק הוא אימן את קבוצת הנוער של המועדון, וגם שימש לפני כעשר שנים כעוזר מאמן הבוגרים בתקופת בני־השרון. בקיץ האחרון היו"ר אלדד אקוניס החליט שהוא צריך מישהו שיעזור לו בצד המקצועי, ואבדיה היה הבחירה הטבעית. והבחירה הטבעית של אבדיה במאמן הייתה אורן אהרוני, שעבד עם הבן שלו דני במחלקת הנוער של מכבי ת"א. הימור על הימור, כי אהרוני בן ה־48 אימן לפני כן רק פעם אחת בבוגרים, את גבעת־שמואל בין 2007 ל־2009. אחר כך הוא היה עוזר מאמן בבני־השרון, ואבדיה היה למעשה זה שהחליף אותו בתפקיד.
הצעד הבא היה החתמת שחקנים, ואין ספק שהבינגו הגדול ביותר היה צ'ינאנו אונואקו. החוכמה הגדולה בהבאת שחקנים זרים לארץ היא למצוא את אלה שעדיין לא פרצו, בעלי הפוטנציאל שלא היה להם מזל להגיע לקבוצה גדולה, שנמצא מתחת לרדאר של הקבוצות העשירות. אונואקו הוא אחד כזה, אבל עכשיו הוא כבר חשוף לאור הזרקורים ולפי הפרסומים כבר נמצא על הכוונת של מכבי ת"א לעונה הבאה.
אונואקו בן ה־25 שיחק שתי עונות במכללת לואיוויל היוקרתית (מבחינת כדורסל כמובן), שם התגלה כשחקן לא רע בכלל עם בעיה אחת מרכזית: אחוזי קליעה גרועים מהעונשין. המאמן שלו, ריק פיטינו האגדי, שיכנע אותו לעבור ל"זריקת סבתא", שהובילה ללא מעט קריאות לעג מהיציעים אבל גם לשיפור דרמטי באחוזי הזריקה מהעונשין ולעלייה בבטחונו העצמי. הוא נבחר 37 בדראפט על ידי יוסטון רוקסט, אבל מהר מאוד החל לנדוד. הוא שיחק בליגה בדרום קוריאה ומשם עבר לזאדאר הקרואטית, שם צד את עינו של אבדיה, שעוקב באדיקות אחרי הליגות במדינות יוגוסלביה לשעבר. זופר רשם אותו בפנקס, וכשמונה למנהל המקצועי בהרצליה הדבר הראשון שעשה זה להחתים את אונואקו. השאר היסטוריה.

פרויקט שון דוסון

פרויקט נוסף של אבדיה היה שון דוסון, שסומן בעבר כדבר הבא בכדורסל הישראלי. הוא ניסה את מזלו במחנות אימון של קבוצות מה־NBA, אבל נחת בסופו של דבר בחובנטוד בדאלונה. הוא חתם בקבוצה הספרדית לשלוש שנים, אבל במשך קרוב לשנתיים מתוכן היה מושבת בגלל פציעות קשות בברך ובגיד אכילס. דוסון רצה להמשיך לשחק באירופה, לא חשב בכלל על חזרה לארץ, אבל אז קרו שני דברים: הרצליה פנתה אליו ובמקביל לא היו לו הצעות ממקומות אחרים. אבל גם ברירת המחדל הזאת לא הוכיחה את עצמה מיד בהתחלה, ודוסון לא מצא את עצמו. השיא היה במשחק במחזור התשיעי בליגה מול נס־ציונה, כששון צפה בכולו מהספסל. "לא מצאתי את עצמי", הוא הודה השבוע. "הרגשתי שאני לא מנוצל מספיק, שלא משתמשים בי".
אלא שאבדיה לא ויתר עליו. הוא לקח את דוסון לשיחה, ביקש ממנו להתאמן הכי חזק שיש ובמקביל רמז למאמן אורן אהרוני שכדאי להשתמש בו יותר. מכאן כולם יצאו לדרך חדשה עד לשיא בגמר הגביע, שבו קלע דוסון 16 נקודות וקטף חמישה ריבאונדים.