יום האהבה שחל השבוע, יום ולנטיין על־פי מניינם, הוא לא רק חגם של יצרני השוקולד, מוכרי הפרחים וסוחרי התכשיטים אלא גם הזדמנות לבחון את מערכת היחסים הסוערת אבל מצד שני גם היציבה ביותר שיש – זו שבין האדם לקבוצה שהוא אוהד. סוערת, כי היא רצופה בעליות וירידות, הצלחות וכישלונות, שמחת הניצחונות והתארים ותוגת ההפסדים, גאוות היחידה והאכזבה שבצידה. יציבה, כי אנחנו בעצם לא בוחרים את הקבוצה שאנחנו אוהדים – היא זו שבוחרת בנו. אוהד אמיתי הוא כזה שאין לו ברירה, הוא נולד לקבוצה והיא מלווה אותו כל חייו. אוהדים שבוחרים את הקבוצות שלהם הם אוהדי הצלחות בדרך כלל, וכמו שהאהבה באה היא יכולה ללכת.
בערים קטנות או בינוניות, היכן שיש בדרך כלל רק קבוצה אחת דומיננטית – והערים בשרון הן כאלה – אתה אוהד מילדות את הקבוצה העירונית. או שזה בא מהבית או שאתה נסחף עם חבריך לכיתה בבית הספר. ילד נתנייתי יגדל להיות אוהד מכבי נתניה, ילד כפר־סבאי יהיה אוהד הפועל כפר־סבא וילד חדרתי ילך בעקבות הפועל חדרה. זה לפחות היה המצב כשאני הייתי ילד. עכשיו זה קצת יותר מסובך. ערי השרון גדלו וקלטו עשרות אלפי תושבים חדשים, שהביאו איתם את הקבוצות האהודות עליהם. אוהד הפועל ת"א שעבר לגור בכפר־סבא, למשל, לא ישנה את עורו מאדום לירוק בן לילה. השאלה היא מה יקרה לצאצאיו, והתשובה היא שהם לרוב ילכו בדרכי אבות. בכל מקרה, כפי שציינתי, הקבוצה בוחרת את האוהד ולא להיפך.
וזה לא רק עניין של מקום מגורים, אלא גם של אופי הקבוצות. תושב ת"א לא מחליט סתם אם הוא אוהד מכבי, הפועל, שמשון, בית"ר או בני־יהודה. לכל קבוצה יש האופי הסוציו־אקונומי שלה, השכונתי ולפעמים גם הפוליטי. לא צריך להיות מינה צמח כדי לקבוע שרוב אוהדי הפועל הם מצביעי שמאל ואוהדי מכבי נוטים יותר ימינה. בית"ר ירושלים, בגלל האפיון הפוליטי המזוהה שלה, מושכת אוהדים מכל רחבי הארץ – כאלה עם הדעות המסוימות כמובן. אוהדי בני־יהודה באים במקור משכונת התקווה, השמשונים מכרם התימנים והבית"רים הם הרוויזיוניסטים הוותיקים.
בערים שאין בהן קבוצה דומיננטית, הילדים הולכים בדרך כלל בדרכיו של האבא, אבל לפעמים הם נשבים בקסמיה של קבוצה מסוימת, לרוב מצליחה. ילדים שגדלו בשנות ה־70 וה־80 על מכבי נתניה הגדולה יכלו להפוך לאוהדים שלה גם אם הם גרו ברמת גן, מטולה או אילת. אני אישית נתקלתי במהלך שירותי הצבאי באוהדי כפר־סבא שגרים במושבים ובקיבוצים בדרום. איך הגעתם לאהוד דווקא את כפר־סבא, שאלתי אותם. לא הייתה להם תשובה חד־משמעתית, היא פשוט לכדה להם את העיניים ואת הלב – כמו באהבה. היא בחרה אותם, לא הם אותה.
כפר־סבא: שונאים, סיפור אהבה
אם מדברים על עליות וירידות, אוהדי הפועל כפר־סבא מכירים היטב את התחושה הזו. לא קל להיות אוהד של הקבוצה הזאת – קבוצת הנדנדה של הכדורגל הישראלי – אבל זה בהחלט מעניין. גם העונה הזאת היא לא פשוטה מבחינתם, והיא רצופה באהבות ושנאות. מצד אחד אוהבים ומכבדים את יצחק שום, אבל מצד שני לא תמיד מסכימים עם שיטות הניהול שלו. מצד אחד אוהבים את הקבוצה ורוצים לדחוף אותה בחזרה לליגת העל, אבל מצד שני סלדו מצורת המשחק שלה (בעיקר בתקופת אורי גוטמן) והפסיקו להגיע למשחקים. חרם הצרכנים הזה כנראה הזיז משהו בחלונות הגבוהים, גוטמן הלך הביתה, ירון הוכנבוים מנסה לשחק יותר התקפי ולהתחבר לאוהדים – ויש תוצאות על הדשא וביציעים.
והייתה גם פרשת גיל יצחק, שאת מערכת היחסים שלו אם האוהדים אפשר לכנות "שונאים, סיפור אהבה". שוב, הרבה ירידות ועליות, קללות וצהלות. למרות שפתח את העונה לא רע, עם חמישה שערים בשבעה משחקים, נפתחה חזית בינו לבין חלק מהאוהדים, שלא אהבו את הצורה שבה הוא משחק. טענו שהוא לא רץ מספיק, עושה טובה שהוא על המגרש. זה הוליד קללות מהיציעים, שנענו בתנועות מסוימות מצידו, והעסק הלך לקראת פיצוץ. יצחק הרגיש שלא אוהבים ומכבדים אותו מספיק בכפר־סבא, ובמהלך חלון ההעברות הוא כבר סיכם בעל פה באום אל־פחם. אבל רגע לפני שהפך את הסיכום לחתימה, הגיע שער הניצחון נגד בני־יהודה, הרוב (השקט בדרך כלל) של האוהדים התחיל ללחוץ להשאיר אותו, הוכנבוים נתן לו גב ואפילו מינה אותו בחלק מהמשחקים לקפטן, וההנהלה לא הסכימה לשחרר. סוף דבר, האוהדים התאהבו ביצחק מחדש, החלוץ עצמו מחזיר להם אהבה, ועכשיו צריך רק לחכות לתוצאות על הדשא.
לרעננה ורמה"ש אין מסות של אוהדים, לפחות לא כאלה שמגיעים למגרשים. לרעננה יש את הקומץ, לרמה"ש גם לא את זה. ככה זה כשהקבוצה מדשדשת הרבה זמן בליגות הנמוכות, אי אפשר לבסס קהל גדול ונאמן. מה שכן, שתי הקבוצות נהנות ממשהו שאפשר לו לקרוא "אהבה מיד שנייה". כלומר, אוהדים של קבוצות אחרות שמתגוררים בעיר ומסמפטים גם את הקבוצה המקומית. יש ברמה"ש הרבה אוהדי מכבי והפועל ת"א, שעוקבים גם אחרי הקבוצה העירונית ולפעמים הם אפילו יגיעו למשחקים שלה. רעננה היא לא מה שנקרא "עיר של כדורגל" בגלל אופי האוכלוסיה שלה, אבל גם היא הצליחה לגרד כמה אלפי אוהדים במשחקים חשובים במיוחד. בקיצור, אהבה מעבר לפינה.
