"אם יש לי תחרות והחברים מהכיתה הולכים לאכול גלידה, אני אוותר. אני לא אוכל דברים כאלה אלא שומר על כושר כדי להגיע לאימון ולתחרות הכי פיט שיש". כך מספר לוחם הג'יוג'יטסו אגם אוכמן (12), שבארון הגביעים שלו תמצאו מדליות זהב מאליפויות עולם ואירופה וכמובן ישראל, שבה זכה רק לפני שבועיים.
המסע שלו החל בגיל ארבע אחרי שאובחן כילד היפראקטיבי. המשימה של הוריו הייתה למצוא לו משהו שיעזור לפקס אותו. "חיפשנו אלטרנטיבות שבהן הוא יוכל לשחרר את האגרסיות", מספר האב אייל. "הג'יוג'יטסו מבחינתנו היה פתרון מושלם שהתברר בהמשך שמתאים לאגם כמו כפפה ליד. זה גרם לו להיות מפוקס ויותר סובלני. בדיעבד הבעיה אפשרה לו להצליח. כשהילד קם כל בוקר לאימון מיוזמתו, אתה לא יכול להרשות לעצמך שלא לתמוך בו ולהקדיש לו זמן יקר. כל זמן שהוא עושה את הדברים מהרצון שלו, אני ואשתי ואבא שלי מלווים בכל מקום ונהנים ממנו יחד עם ספונסרים שאנחנו משיגים".
"להשיג כל מטרה"
ג'יוג'יטסו היא אמנות ששורשיה ביפן, והיא התפתחה מאוד גם בברזיל. כשהיה אגם בן שבע הסנסיי משה רובינוב זיהה את הפוטנציאל שלו והעביר אותו לנבחרת של האקדמיה המונה 150 ילדים ובני נוער ב-mr-scorpion בפתח־תקוה. בגיל שמונה הוא התחרה לראשונה באליפות אירופה בלונדון ונעצר בשלב רבע גמר. "התחרות הזאת לימדה אותי הרבה והפכה אותי להיות לוחם הרבה יותר טוב", הוא מספר.
שנה אחרי הגיע אגם שוב ללונדון, שמוגדרת בירת הענף באירופה, הפעם כדי להשתתף באליפות העולם. הוא הדהים את כולם וחזר לישראל עם מדליית זהב. "באותו הרגע ההרגשה הייתה הכי כיפית בעולם", הוא משחזר. "אחרי שהתחרות שלי נגמרה עודדתי את שאר החברים שלי שהתחרו בקרבות שלהם".
איך הופכים להיות אלופים?
"אני פשוט מתמיד במה שאני עושה ומתחרה בליגה עם יריבים שגדולים ממני בשלוש שנים. למרות שאני מפסיד בחלק מהקרבות, זה עוזר לי להיות טוב יותר ולנצח בתחרויות את בני גילי. יש חשש לאכזב, אבל למרות הרעשים אני בא, עושה את העבודה שלי ברוגע ובשקט, ומגיע עד הסוף".
ג'יוג'יטסו עוזר לך גם בחיים?
"ברור. זה עוזר לי להתמודד עם לחצים, להתמיד בדברים, לא לוותר לעצמי ולהשיג כל מטרה שאני רוצה להציב לעצמי".
אייל: "זה מוסיף לו המון בשפת גוף ובביטחון העצמי שלו. הוא תמיד נינוח והוא ילד מיוחד. זה עזר לו לראות את העולם אחרת. איפה שהוא נמצא כולם מתרשמים".
"להיות הכי מפוקס"
למרות התחושה העילאית של להיות אלוף העולם, אגם נאלץ גם לוותר על דברים. עם זאת, בית הספר הוא לא אחד מהם, ואת שנת הלימודים הנוכחית הוא החל בכיתה ז' בתיכון גבעת שמואל. "ברור לי שהג'יוג'יטסו לא צריך לבוא על חשבון הלימודים כי הם קודמים לכל", הוא מסביר. "אני מתאמן בכל יום, גם בשישי, לפני בית ספר וגם אחרי. האימונים דווקא עוזרים לי להיות הכי מפוקס שיש בלימודים בגלל ההיפראקטיביות, ואת השיעורים אני מכין תוך כדי הלימודים".
על מה אתה מוותר?
"אני מקריב את הפעילויות של אחרי בית ספר כמו תנועת נוער ובילויים עם חברים לכיתה, וזה די מבאס. השנה הייתה אליפות ישראל וויתרתי בשביל זה על מחנה קיץ של כיתה ו' ועל מופע סיום שנה שלנו בבית הספר".
בניגוד לג'ודו וטקוואנדו, הג'יוגי'טסו הברזילאי שבו אגם מתמחה, מורכב משני אופנים: GI - קרב עם חליפה, ו-NO GI - קרב ללא חליפה. הסגנון משלב מגוון של שיטות לחימה על הקרקע וגם הפלות, ריתוקים והכנעות, והקרבות מתנהלים על פי משקלים. אגם הוא במשקל של עד 52 ק"ג ושוקל כמעט 10 ק"ג פחות. ברוב הפעמים הוא מכניע את יריביו תוך שניות ספורות.
איך אתה עושה את זה?
"יש יתרונות וחסרונות בלהיות גבוה ורזה או בלהיות נמוך וקצת שמנמן. אני הנמוך בגבוהים, אבל משתמש בזריזות שלי כדי לזהות חולשות אצל היריב. יש לי את היכולת להגיע לגב של היריב, לתפוס אותו ולסיים את הקרב עם חניקה. גם אם היריב יהיה 80 ק"ג, הוא ייכנע".
בתחילת תקופת הקורונה התאמן אגם במשך חודשים בזום על מזרון לבד, למרות שגם לזה המשפחה מצאה פתרונות. "בשלב מאוחר יותר עשינו מפגשים בין החברים של אחד על אחד כמו קפסולה, ובסוף אפשרו לנו במשרד הספורט להתאמן לכל מי שתחרותי", הוא מסביר. "אמנם אין תחרויות בחו"ל כרגע, אבל בארץ כן וזו הצלחה מבחינתנו".
נכון להיום הג'יוג'יטסו אינו מוכר כענף אולימפי, כשאחת הסיבות לכך היא שהספורטאים בו עוסקים בעבודה אחרת. אבל הילד בן ה־12 יודע בדיוק מה החלום שלו. "החלום הוא להיות מוכר בכל העולם ולזכות בכמה שיותר תחרויות, ואולי גם באולימפיאדה אם זה יהיה בעתיד", הוא מסכם. "השאיפה היא להמשיך בענף גם בגיל 50 ומעלה ולהיות עם חגורה אדומה שהיא הגבוהה ביותר".
