בסוף השבוע האחרון חגגה כל המדינה את הזכייה של נבחרת הנוער בכדורגל בתואר סגנית אלופת אירופה. לצד צהלות השמחה וקריאות הגאווה נשאלו גם השאלות המתבקשות: איך אפשר לשמר את היכולת של הטאלנטים הצעירים האלה לאורך הקריירה שלהם, וכיצד אפשר למנף את ההישג הזה לטובת הכדורגל הישראלי כולו. המומחים והפרשנים היו תמימי דעים (ולא צריך להיות מומחה או פרשן כדי להבין את זה): חייבים לתת להם לשחק בצורה רציפה בליגת איכותית כלשהי, אם זה במועדון בחו"ל או בקבוצת ליגת העל בארץ. מסקנות מתבקשות והגיוניות.
השאלה היא אם אחרי שישקע אבק הכוכבים ונחזור לביצת הכדורגל המקומי שלנו, המסקנות האלה עדיין יחזיקו מים. האם אנשי הכדורגל, על כל תפקידיהם, ימשיכו לרחף על גלי האופוריה של ההישג ההיסטורי או שהרגליים שלהם יינטעו מהר מאוד בחזרה בקרקע. ספוילר: שום דבר לא ממש ישתנה בגישה, וכולם ימשיכו לפעול לפי האינטרסים הצרים שלהם. זה לא שהשחקנים הצעירים לא יקבלו דקות משחק. הם יקבלו, אבל רק אם זה ישרת את צרכיהם של המאמן והבעלים. אתם יודעים מה, אולי עדיף ככה. אף אחד לא צריך לקבל דקות חסד ולא צריך לבדוק את תאריך הלידה בתעודות הזהות של השחקנים. מי שטוב – שישחק. ומי שלא מספיק טוב – שיעבוד חזק יותר באימונים ויחכה לצ'אנס. אבל גם הקיצוניות הזאת לא משרתת את המציאות, כי ידוע שלצעירים צריך לתת קצת יותר זמן כדי להיכנס לעניינים. החוצפה החיובית שלהם יכולה מהר מאוד להפוך לשחצנות שלילית. התשובה, כמו בכל דבר בחיים, היא איפשהו באמצע. להפגין קצת יותר סבלנות כלפי הצעירים ולהיות מוכנים גם לשלם את שכר הלימוד.
קפצו ראש למים הקרים
פעם זה לא היה ככה. הכוכבים הגדולים התחילו את קריירת הבוגרים שלהם מוקדם מאוד, הרבה לפני שהוציאו רישיון נהיגה ולמדו לבחינות הבגרות. מספיק להסתכל סביבנו. מוטל'ה שפיגלר ערך את הופעת הבכורה בבוגרים של מכבי נתניה בגיל 16, ולצידו שיחק בן גילו ויקטור סרוסי. עודד מכנס הגיע לבוגרים בגיל 17 וכבר בעונתו הראשונה זכה באליפות. כשהיה בן 20 הוכתר כבר למלך השערים של הליגה הבכירה. בני לם זכה בגיל 18 בדאבל, והרשימה ארוכה. שולם שוורץ, גדול שחקני הפועל חדרה בכל הזמנים, עלה לבוגרים בגיל 18 ועלה עם הקבוצה לליגה הראשונה. בהפועל כפר־סבא, יצחק שום ואלי יאני ערכו את הופעות הבכורה בבוגרים בגיל 16 וחצי, וישראל פוגל עשה זאת בגיל 17. בלי פחד, בלי היסוסים, בלי להתייבש על הספסל ובלי השאלות לקבוצות אחרות כדי לצבור דקות משחק וניסיון. ככה, קפיצת ראש למים הקרים – וקדימה לשחות.
הימים היו כאמור אחרים. הקבוצות התבססו על מחלקות הנוער שלהן, העברות שחקנים בין מועדונים לא היו המוניות כמו היום כשבכל קיץ מחליפים חצי סגל לפחות, וגם לא היו זרים שמקומם בהרכב בטוח. השחקן הצעיר קיבל יותר ביטחון, לא היו מעיפים אותו לספסל על כל טעות והייתה פחות תחרות על המקום ב־11 הפותחים. דבר אחד לא השתנה לאורך השנים: האוהדים תמיד אהבו את שחקני הבית, פרגנו להם בתחילת הקריירה והיו יותר סלחניים לגבי הפאשלות שלהם. מה שהשתנה זה מעמד המאמן, שחי משבת לשבת, ממשחק למשחק, ומשער זכות לשער חובה. כלפיו אף אחד לא סלחן, ולכן הרבה פעמים הוא מעדיף ללכת על בטוח. למה להסתכן עם שחקן צעיר שעלול לעשות במכנסיים, עדיף להסתמך על השחקן הוותיק (שהוא אולי פחות מוכשר, אבל יש לו יותר ניסיון) או על השחקן הזר שהבעלים שילם במיטב כספו כדי להביא אותו. עתיד השחקן הצעיר בפרט או עתיד הכדורגל הישראלי בכלל הם הדברים האחרונים שמעניינים אותו בזמן שהעתיד הפרטי שלו מוטל בספק בכל רגע נתון.
מי משלם את המחיר?
זה שלא ששחקנים צעירים לא רואים בכלל דשא בבוגרים, אבל מישהו תמיד משלם את המחיר. אחמד סלמן הוא שחקן נבחרת הנוער שקיבל הכי הרבה זמן מסך בליגת העל בעונה שעברה, וזה קרה כי מאמן הפועל ירושלים זיו אריה שכב על הגדר בשבילו (עם גיבוי של שי אהרון). כמה ביקורות ספג אריה במהלך העונה על ההרכב שלו, ובמיוחד על זה שהוא מעדיף את סלמן על פני עידן שמש למשל. אבל אריה צחק אחרון: גם הקבוצה שלו נשארה בליגה, וגם נבחרת הנוער הרוויחה שחקן מנוסה יחסית. רוצים עוד דוגמה? כולם זוכרים את תינוקות ניר קלינגר בהפועל ת"א לפני שתי עונות, אבל הרבה שוכחים שהם שיחקו בעיקר בגארבג' טיים, אחרי שהעונה הייתה גמורה בשביל הקבוצה. בעונה שעברה הפועל ת"א עברה כבר לבית־אבות קלינגר עם שורה של שחקנים ותיקים שמילאו את השורות. לקראת סיום העונה, אחרי שקובי רפואה לקח את המושכות, הוא אכן שיתף לא מעט צעירים (כולל אור ישראלוב, סתיו למקין ואל־ים קנצפולסקי מנבחרת הנוער וגם דורון ליידנר, תגלית הנבחרת הבוגרת), אבל זה היה למעשה בלית ברירה אחרי סדרת פציעות, הרחקות ונטישות של שחקני ההגנה הוותיקים שלו. בקיצור, עולם כמנהגו ינהג. המאמנים ישתפו את הצעירים רק אם זה יתאים להם, והשחקנים את החשיפה שלהם ימשיכו לקבל בליגת לנוער או בהשאלה לקבוצות מהדרג השני. אתם יודעים מה, גם זה משהו.
כפר־סבא - עשתה חיים
נבחרת הנוער הנוכחית היא לא רק אוסף של שחקנים מוכשרים, אלא גם קבוצה מאורגנת וטקטית שיודעת מה היא רוצה מעצמה – ועל כך מגיעות כל המחמאות למאמן אופיר חיים. זה לא מפתיע את מי שעקב אחרי חיים בקבוצה האחרונה שאימן – הפועל כפר־סבא. העונה היא 2018/19, הקבוצה מדשדשת במרכז הטבלה, ויצחק שום מחליט למנות את חיים במקום ארז בנודיס. אופיר התחיל בכלל את העונה בהפועל עפולה, אבל בנובמבר הוא קיבל הצעה שלא יכול היה לסרב לה מהפועל ת"א. הניסנובים הכתירו אותו במסיבת העיתונאים שבה הוצג כ"מאמן העתיד של הכדורגל הישראלי". הם ידעו כנראה על מה מדברים, אבל העתיד של חיים אצל האדומים החזיק מעמד שבעה מחזורים בלבד, שבסיומם פוטר לאחר שהשיג ניצחון בודד.
פחות מחודש וחצי לאחר מכן הגיע חיים לכפר־סבא, וגם שם הפתיחה לא הייתה משהו בלשון המעטה עם שלושה הפסדים ברציפות. אבל אז התחיל הפלייאוף העליון, כפר־סבא של חיים רצה לשישה ניצחונות ותיקו ונעצרה רק בליגת העל. זה לא היה רק רצף הניצחונות, כולל ה־2:3 הדרמטי ההוא בעפולה, אלא גם צורת המשחק. הקבוצה שיחקה פשוט טוב, עם אותם עקרונות שחיים הנחיל עכשיו לנבחרת הנוער: לחץ גבוה, הנעת כדור סבלנית קדימה, בלי הרחקות כדור ללא כתובת.
בליגת העל זה פחות עבד וכפר־סבא הייתה חלק ממאבקי התחתית. אחרי 25 מחזורים שום איבד את הסבלנות והצדדים נפרדו למרות שהקבוצה הייתה רחוקה חמש נקודות מהקו האדום. עמיר תורג'מן הגיע במקומו וכפר־סבא סיימה את העונה במרחק של שש נקודות מהמקום שממנו יורדים ליגה. חיים רמז מאוחר יותר שהפרידה לא הייתה מסיבות מקצועיות, אלא נבעה מסיבה אישית כלשהי. אנחנו יכולים רק לנחש מה קרה שם באמת, אבל דבר אחד בטוח: הפועל כפר־סבא פספסה מאמן מעולה.
