מצרפת לגבעת שמואל // לימור סימון
טלי יעקובביץ בת העשר מגבעת שמואל עלתה לארץ מצרפת לפני שלוש שנים. היא סיימה שם כיתה א' וכשנחתה בבית הספר הישראלי נותרה פעורת פה.
"הייתי המומה כשראיתי שהתלמידים מדברים עם המורים ופונים אליהם בשמם הפרטי. לא האמנתי כשראיתי מורה מחבקת תלמיד ועוזרת לו כשקשה לו. בצרפת זה לא ככה".
איך זה בצרפת?
"המשמעת חזקה מאוד. אסור לדבר עם המורים על דברים שלא קשורים לבית הספר. יום הלימודים מסתיים בחמש, ואין זמן לחברים, תנועות נוער או חוגים כי רק בשש מגיעים הביתה".
"נולדתי וגדלתי בצרפת ושם גם גידלתי את ילדיי", מוסיפה סופי, אמה של טלי. "מנקודת מבט של תלמידה ושל הורה, הפערים בין ישראל לצרפת עצומים. בצרפת התלמיד לא נחשב לאדם בעל רגשות, מחשבות, רצונות או בעיות. תפקידו הוא להיות תלמיד, וכך מתייחסים אליו. אם קשה לו, יש לו בעיות קשב וריכוז או עבר עליו יום קשה בבית, זה לא מעניין אף אחד ולא רלוונטי".
ומי שקשה לו או לא מצליח?
"נושר מהמערכת. מי שמושעה לא ישב בבית ויצפה בטלוויזיה כי הוא חייב להגיש עבודות. אין הוראה מתקנת, שעות פרטניות או ריטלין. התלמיד כאדם לא מעניין אף אחד.
"מעולם לא דיברנו עם מורה על משהו אישי. הם לא מכירים את התלמיד מעבר להיותו תלמיד. בישראל זה קיצוני לצד השני, יש המון מקום לרגשות, מחשבות ורצונות. יש המון חופש, והישראלים לא מעריכים את זה. מה עדיף? כנראה שביל הביניים".
טלי למדה בכיתה עם 30 תלמידים. "כמעט אין טיולים או פעילויות מחוץ לבית הספר", היא אומרת, "אבל אחת לשישה שבועות יש חופש של שבועיים, שנותן אוויר, ובקיץ יש חופש גדול. על התלבושת האחידה מקפידים מאוד, ואין מצב לדבר בלי להצביע או להתפרץ באמצע השיעור. זה פשוט לא קיים".
סופי: "כתלמידה חוויתי את הנוקשות. מערכת החינוך בצרפת בוחרת להיות הישגית ותחרותית גם במחיר נשירת ילדים. כשהגענו לארץ הרשימה אותנו מאוד הפתיחות של המערכת והרצון לגרום לתלמיד להרגיש טוב. כשהגעתי לבית הספר המנהל אמר לי, 'הדבר הכי חשוב זה שהילדים יהיו מאושרים'. הייתי המומה".
טלי, היית רוצה לחזור לצרפת?
"לא. בישראל טוב יותר".
מאנגליה לרעננה // ג'ני אלעזרי
אילנה בסר מרעננה הספיקה ללמוד בכיתה ב' במערכת החינוך הבריטית הקשוחה עד שעלתה משפחתה לישראל. בשנת 2015 מצאה את עצמה במדינה שדוגלת בחוסר רשמיות ובחוסר נימוס כדרך חיים, יחסית לאנגלים שהכירה.
אילנה, בת עשר, תלמידת כיתה ה' בבית הספר ביל"ו ברעננה, כבר התרגלה לקרוא למורות שלה בשמן הפרטי, מעשה שהיה עלול להסתיים בכי רע באנגליה. "קראנו למורות בשם המשפחה שלהן, למשל, גברת פרימן", מספרת אילנה. "רק להדס, המורה לעברית, קראנו בשמה הפרטי, אבל תמיד עם המילה 'המורה' לפני השם".
עוד הבדל בין מערכות החינוך הוא התלבושת האחידה. בבריטניה יורדים לרזולוציות של צבע ומדקדקים בכל פרט. בבית הספר הציוני "בית הספר היהודי היומי העצמאי" שלמדה בו אילנה התבססה התלבושת האחידה על צבעי אדום, כחול ולבן, צבעי הממלכה המאוחדת.
"לבשנו חולצה אדומה, חצאית או שמלה כחולה, ז'קט בצבע אדום־לבן, נעליים שחורות וטייץ אדום או לבן", מספרת אילנה. "בארץ אני לובשת טי שירט עם סמל בית הספר בכל צבע שאני רוצה וחצאית כחולה עד הברך".
לאה בסר, אמה של אילנה, גידלה עוד ילדים במערכת החינוך הבריטית וטוענת שההבדלים בין שתי המערכות רבים. "בישראל לילדים יש ספר לכל מקצוע. באנגליה לא משתמשים בכלל בספרים אלא בחוברות ובדפים שבית הספר מספק. ההורים לא קונים ספרי לימוד. גם מספר התלמידים שונה. אילנה למדה בכיתה של 27 תלמידות, והיתה להן מחנכת, עוזרת הוראה, מורה למקצועות דתיים ועוד מורה במשרה חלקית".
שלא כמו בארץ, באנגליה מתקיים יום לימודים ארוך בכל בתי הספר. "התחלנו ללמוד בשמונה, סיימנו בשלוש וחצי ואכלנו צהריים בבית הספר", אומרת אילנה. "כאן אנחנו מסיימים באחת וחצי ואוכלים צהריים בבית".
לאה: "בארץ מותר להביא חטיפים, שוקולד וממתקים לבית הספר. באנגליה זה אסור. מותר להביא רק אוכל בריא כמו קרקרים, פירות וירקות. ממש בודקים מה הילדים מביאים. כאן לא בודקים כלום. אני ממשיכה לשלוח את הילדים עם אוכל בריא לבית הספר, אבל הם מתלוננים כשרואים את המתוקים שהילדים האחרים מביאים".
אילנה, איפה את יותר אוהבת ללמוד?
"בשניהם. בהתחלה היה לי מוזר כאן, אבל התרגלתי".
מארצות הברית לרחובות // אביגיל קדם
אנה וליה ליברמן נולדו בארץ. לפני ארבע שנים עזבה המשפחה לקליפורניה ולפני שנה שבה ארצה, לעיר רחובות ולבית הספר שפרינצק בעיר. למרות גילן הצעיר יש לאחיות יש זכרונות מבית הספר שלמדו בו בארצות הברית.
"לא היו לנו שם מחברות", מספרת אנה בת התשע שעולה לכיתה ג'. "משימות היינו מבצעים על דפים שהמורה מחלקת. גם לא מעתיקים מהלוח כי מקבלים מראש דף מודפס. בסוף השנה כל הדפים הופכים לספר".
מבחנים, מתברר, היו עניין שבשגרה כבר מכיתה א'. "כל שבוע מבחן", נאנחת אנה. "פה יש פחות מבחנים. מצד שני, שם היו ממש מעט שיעורי בית, ופה יש המון".
יום הלימודים נפתח בשמונה והסתיים בשלוש. במערכת השעות נכללו לימודי טכנולוגיה, מחשבים, רובוטים ושיעורים על דינוזאורים, כוכבים, צפרדעים ויערות גשם. "בשעה שלוש מתחיל בית הספר של אחר הצהריים ונמשך עד שש ויש בו חוגים", מסבירה אנה.
"כשהמורה נכנסת לכיתה", מספרות האחיות, "הילדים עומדים ואז מתיישבים, אומרים 'שלום' ומוסיפים את שמה".
ליה למדה בכיתת קינדר (כיתת גן בתוך בית הספר) וזוכרת את השיעורים שהתקיימו על שטיחים. "בגן ובכיתה א' לומדים ככה", היא אומרת. "השולחנות הם למי שבעונש".
מה זאת אומרת?
"זה בשלבים. מי שנענש הולך קודם כל לשבת ליד השולחן. בפעם השנייה הוא הולך לשבת ליד המורה, בפעם השלישית היא מוציאה אותו החוצה ובפעם הרביעית שולחים אותו הביתה".
יש ארוחות צהריים בבית הספר?
"יש חדר אוכל ומגיעים אליו בתורות, קודם שכבת א' ובהמשך הבוגרים יותר. אבל זה מיועד רק למי שהוריו שילמו על הארוחות. מי שלא מעוניין מביא אוכל מהבית".
תוצאות המבחנים, מספרת אנה, אינן מגיעות במספר אלא בהערכה. "מי שענה יפה מקבל מדבקת כוכב על כריכת המבחן. במקום מספרים המורה כותבת 'כל הכבוד' או 'תנסה יותר בפעם הבאה'. בזמן המבחנים מניחים על השולחן קלסרים פתוחים בין הילדים כדי שלא יוכלו להעתיק זה מזה".
מה הייתן מאמצות לבתי הספר בישראל?
אנה: "את הקטע שלא מעתיקים מהלוח".
מגרמניה לחולון // לימור סימון
"לפני שנה עליתי לארץ מברלין עם אמא ואחי, ואני מודה שחטפתי הלם תרבות", אומרת רחל בינאשווילי, 17, מחולון, שעולה לכיתה י"א בקמפוס קריית שרת בחולון.
למה הלם תרבות?
"נולדתי וגדלתי בברלין. רוב השנים למדתי במסגרת חינוך יהודי, חוץ משנה אחת שבה עברתי לבית ספר גרמני. ההבדלים עצומים, גם בין ישראל לגרמניה וגם בין מערכת החינוך היהודית והלא יהודית בברלין. בבית הספר היהודי היו לנו לא מעט מורים ישראלים, והם נתנו לנו להרגיש בנוח ויכולנו לדבר איתם בחופשיות. בגרמניה פונים למורה בתואר 'אדון' או 'גברת' לפני השם. יש הקפדה גדולה על תלבושת אחידה, על עמידה בזמנים ועל סדר ומשמעת. דורשים מכולם להיות מצוינים, אין דבר כזה יחידות לימוד. כולם עושים את המקסימום ומחויבים לחמש יחידות באנגלית ובמתמטיקה".
ואם למישהו קשה?
"אז הוא צריך להתאמץ יותר. בגרמניה רוצים שכל תלמידי הכיתה יהיו שווים, ומי שלא מצליח עובר לבית ספר פחות טוב. התחרות גדולה מאוד, והדרישות גבוהות מאוד. זה מצריך מכולם להיות טובים ולהשקיע, בלי להתפנק. בארץ עושים לתלמידים הרבה הנחות. כשהגעתי לכאן הפתיע אותי מאוד שהמורים נגישים ועוזרים לך מאוד כדי שתתאקלם בקלות ותצליח. בגרמניה זה לא היה קורה".
אחת לשנה היתה בינאשווילי יוצאת, עם עוד תלמידים יהודים, למחנה קיץ שנמשך חודש תמים. "וגם את הטיולים השנתיים", היא מדגישה, "היינו עושים במדינות אחרות כמו איטליה ואנגליה. זה לא כמו כאן שהטיול השנתי מתקיים בארץ ונמשך בסך הכל שלושה לילות".
מה השוני הכי גדול?
"הכבוד כלפי המורים. בגרמניה מתייחסים אליהם לא כאל חברים אלא כאל בעלי מקצוע מכובדים, כמו רופאים ועורכי דין. גם ההורים נותנים להם הרבה יותר כבוד".
בבית הספר הגרמני היא למדה עם טורקים ועם ערבים. "למרות שהם היו חברים שלי הרגשתי את האנטישמיות ברקע, ולכן חזרתי לבית הספר היהודי שבו הרגשתי יותר בטוחה".
אז איפה יותר טוב, בארץ או בברלין?
"אני אוהבת מאוד את ברלין, ולמרות ששם יש לי יותר חברים ושם אני מרגישה יותר בבית, בישראל יש לי הרגשה של שייכות. כאן אני לא זרה או אחרת, אני נמצאת במקום שבו נמצא העם שלי וכל המשפחה הגדולה שלי, שחלקם הגיעו מגרוזיה. אני עדיין לא מגובשת לגבי העתיד ולא יודעת איפה אגור כשאגדל. אני מקווה שזה יהיה פה, בישראל".
מאוקראינה לקיבוץ צאלים // עודד בר־מאיר
ג'ניה רומשקו חולמת להיות ביולוגית ומדענית. על הקיר בחדרה, בקיבוץ צאלים שבנגב המערבי, תלויה תעודת הסיום שקיבלה בסיום השנה ומעידה על הצטיינות בלימודים והתנהגות מופתית. רומשקו, בת תשע וחצי, תלמידת כיתה ה' בבית הספר ניצני אשכול, עלתה מאוקראינה לפני שנתיים. את לימודיה בכיתה א' ו־ב' עשתה בארץ הולדתה. "יש הבדל גדול בין שם לכאן", היא מעידה.
במה זה בא לידי ביטוי?
"שם היה פחות כיף. המורים היו צועקים עלינו, והמשמעת היתה חזקה מאוד. למרות שהיינו ילדים קטנים נתנו לנו הרבה שיעורי בית, לא ויתרו לנו. ההפסקות היו קצרות מאוד, רק חמש דקות אחרי שיעור של 45 דקות, וגם אז חייבו אותנו להישאר בכיתה ולא לצאת לשחק בחצר. לא יכולנו בכלל להתווכח עם המורים וקיבלנו את זה".
איך התנהל יום הלימודים?
"למדנו משמונה עד אחת, אכלנו צהריים בחדר האוכל ונשארנו בבית הספר עד השעה שבע כדי להכין שיעורי בית ולהשתתף בחוגים".
רומשקו למדה בכיתה שהיו בה תלמידים אוקראינים וגרמנים, "לכן למדנו גרמנית, אוקראינית ורוסית", היא אומרת. "כולם היו צריכים להתנהג ממש יפה בכיתה, אחרת המורה היתה קוראת למנהל ונותנת עונש: הורדה בציון, זימון ההורים ושיחה עם המנהל. במקרים קיצוניים גם היו מעיפים מבית הספר".
נשמע שהחזיקו אתכם קצר.
"המשמעת היתה ערך עליון. היינו חייבים לבוא בתלבושת אחידה מוקפדת. הבנות בשמלה שחורה וחולצה לבנה, והבנים במכנסיים ארוכים עם חגורה וחולצה לבנה. כשהמורה היתה נכנסת לכיתה כולם היו צריכים לקום כמובן".
גם הבחינות היו מאתגרות. "כבר בכיתה א' היו לנו בחינות בחשבון, רוסית, גרמנית ואוקראינית", היא נזכרת. "מי שלא עבר היה מחויב לקחת שיעורים פרטיים ולהיבחן במבחן חוזר. את בחינות סוף השנה היינו צריכים לעבור בציון מינימום של 80. מה קורה כשמקבלים פחות? עושים מבחן חוזר או נשארים כיתה".
מאוקראינה לכרמיאל // מירית קושניר-סטרומצה
דניס לוצנקו, 17, מכרמיאל, תלמיד כיתה י"ב באורט פסגות, גדל בעיירה פולטבה באוקראינה ועלה לארץ כשהיה בן 11.
"באוקראינה המשמעת קפדנית וקשוחה", הוא מספר. "התלבושת האחידה היא חליפה שחורה — חולצה לבנה וז'קט שמזכיר טוקסידו. העניבה היא רשות, ואני העדפתי ללכת בלעדיה. כשרוצים לרוץ בחצר עושים את זה בזהירות, עם המכנסיים המחויטים והנעליים הטובות אחרי שמורידים את הז'קט.
"מתרגלים לזה. בישראל ממש נחמד לי ללבוש חולצה ומכנסיים במקום החליפה המסורבלת.
"באוקראינה מקבלים את המורה בעמידה. המשמעת היתה מוגזמת, כי בבית הספר צריך להרגיש בנוח, זה לא צבא. המורים הקפידו לבדוק שיעורי בית כל יום, והיה דיסטנס. פנינו למורה בתואר 'המורה סרגיי' וכולם כיבדו אותו, גם ההורים.
"הבדלי המנטליות בין ישראל לאוקראינה הם שני קצוות. פה התלמידים מתחצפים למורים כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם. אני זוכר איך הייתי המום כעולה חדש כשמורה ביקש מאחד התלמידים לקרוא שיעורי בית, והילד אמר שהוא לא רוצה. חשבתי, איך הוא מעז? איפה הכבוד?. מצד שני, באוקראינה יכולתי לצאת מבית הספר לקניון הסמוך כדי לקנות קרואסון. כאן אסור לצאת מבית הספר".
יש עונשים?
"איחור אחד מספיק להזמין את ההורים, אבל כמו בישראל, השעייה מבית הספר היא רק במקרים קיצוניים".
במערכת השעות היו ללוצנקו שיעורי איות, "ורצים בחומר גם אם מישהו לא הבין", הוא מדגיש.
"פה יכולים לעכב כיתה שלמה כשלמישהו לא ברור משהו. כשהגעתי לישראל הופתעתי מההקבצות והיחידות. באוקראינה כולם לומדים באותה הכיתה בלי קשר לרמה. תוכנית הלימודים מובנית, ואין בחירה של מקצועות. המבחנים הם בעיקר מבחני פתע, לא כמו בישראל שבה מערכת הבחינות ידועה מראש".
גם בהיבט הקולינרי לוצנקו זיהה הבדלים. "היתה לנו קפטריה בבית הספר, אבל האוכל היה נורא. דייסה ועוף, כמו במפעלים. תמיד העדפנו לצאת החוצה ולקנות פיצה".
מה הכי הפתיע אותך?
"מערך ההתנדבות בישראל. שם אין דברים כאלה ואין מסגרות מתאימות. בישראל אני מתנדב במד"א כבר שלוש שנים".
מוונצואלה לאשדוד // אשר קשר
סמואל שטרן, 14, תלמיד כיתה ט' במקיף ג' באשדוד, עלה ארצה מקראקס, בירת ונצואלה, לפני שבעה חודשים עם הוריו ועם אחיו הצעיר ממנו בשנה. "למדתי בקראקס בבית הספר היהודי 'מורל אי לוסס הרצל ביאליק'", הוא מספר.
"רוב המורים הם מוונצואלה, אבל המורים לעברית מגיעים מישראל. יש דגש חזק על לימודי העברית, אבל גם במקצועות האחרים לומדים קשה מאוד. עומס המבחנים לא ייאמן: כל יום יש מבחן. לפעמים אפילו יותר מאחד. ביום לימודים ארוך כמו שלנו, כשלומדים משבע עד שלוש, זה לא פשוט, במיוחד כשמקפידים כל כך על משמעת".
למה הכוונה?
"למי שהפריע בכיתה יש כמה סוגי עונשים: לא לצאת להפסקה, לסיים את הלימודים מאוחר יותר או להכין שיעורי בית בכיתה עם מורה תורן. אם בסוף הסמסטר אתה בפיגור ועשית בעיות, תישאר בבית הספר גם בחופש הגדול".
מה החלק הטוב?
"האוכל בבית הספר. יש חדר אוכל שמגישים בו דגים, עוף, בשר. זה טעים מאוד וכשר כמובן".
אהבת את בית הספר?
"מאוד. אבל אני מתרגש להתחיל בית ספר חדש כאן ומקווה שיהיו לי הרבה חברים".
