"למדתי לדבר מהמילה הראשונה"
בליל ה-25 בנובמבר 1987 התרחש אחד האירועים הקשים בתולדות צה"ל, ליל הגלשונים. ד"ר יורם רבובסקי (49) מיסוד המעלה היה אז קצין אג"מ בן 19, כשמחבל חדר לבסיס סמוך לגבול לבנון בעזרת גלשן אוויר. שישה חיילים נהרגו ועשרה נפצעו.
"לא ידעתי שהיום הזה ישנה את חיי מקצה לקצה", אומר רבובסקי, שהוגדר הפצוע הקשה ביותר באירוע. "קיבלתי שני כדורים בראש, אחד בעורף ואחד ברגל וספגתי רימון יד שהתפוצץ. הובהלתי לבית החולים מחוסר הכרה, ולהוריי קראו לבוא ולהיפרד ממני. אף אחד לא חשב שאחזיק מעמד.
"אחר כמה ניתוחים התברר שפגיעת הראש גרמה לאובדן כמעט מלא של הזיכרון. התקשיתי לשלוף מילים ואירועים וגם איבדתי את הראייה. התעוררתי אחרי חודשיים ולא ידעתי מה קורה, איפה אני ומה איתי. הבנתי שנפצעתי ושאני לא רואה. רציתי לדבר, אבל המילים לא יצאו מהפה. גם לא ידעתי אז שהחברים שלי נהרגו.
"עברתי ניתוחים והתמודדתי עם אובדן הראייה והדיבור. האזור במוח ששולף את המילים נפגע, והיו צריכים ללמד אותי לדבר מהמילה הראשונה. למעשה התחלתי את החיים מהתחלה אבל במינוס".
היו רגעי שבירה?
"המון, כמובן. בעיקר הרגע שבו הבנתי ששישה מחבריי נהרגו. הידיעה היתה קשה מנשוא, אבל הכניסה אותי לפרופורציה שאני חי ולא אתן למצב לשבור אותי. היה ברור לי שמחכה לי דרך ארוכה, אבל לא אתקע במסכנות כי אני לא מהסוג שנשבר".
לאחר כשנה במחלקת פגועי ראש בבית לוינשטיין למד רבובסקי לדבר ולנוע במרחב ואז שוחרר לביתו. "החלום שלי היה ללמוד רפואה או ביולוגיה ימית, שני דברים שלא יכולתי לממש כי לא ראיתי. אז הלכתי ללמוד מדעי המדינה".
הוא סיים את התואר הראשון בהצטיינות והמשיך לתואר שני במדעי המדינה ובתקשורת פוליטית. כשנתקל בקורס לרטוריקה התאהב בתחום והחליט שזה יהיה הדוקטורט שלו. "היו שנים קשות מאוד שבהן אף אחד לא רצה להעסיק אותי בגלל הנכות.
"ניסיתי לבד, בלי עזרה מהשיקום, כי רציתי להוכיח לכולם שאני מסוגל, אבל זה לא עבד. יום אחד נפגשתי עם מנהל אגף השיקום. פרסתי לפניו את הקשיים, והוא הפנה אותי למקומות הנכונים. אז הבנתי שזה בסדר להיעזר באחרים, שלא צריך לעשות את הכל לבד. היום אני מרצה בתחום הרטוריקה, התעמולה וחינוך לערכים במכללות אקדמיות בצפון הארץ".
הפצוע שלא הצליח לדבר הפך למומחה בתורת הנאום?
"אולי דווקא בגלל זה. כשנכנסתי לתחום היה אפשר ללמוד רטוריקה רק בקורסים אחדים. האתגר שלי היה להפוך את זה למסלול לימודי שנתי".
שנים אחדות אחרי הפציעה הוא התחתן ונולדו לו שתי בנות. "הביטחון שלי היה נמוך, לא חשבתי שמגיע לי או שזה יקרה לי, אבל עובדה. עברנו המון דברים יחד ולמדתי שהכל אפשרי".
'הכל אפשרי' זאת לא קלישאה?
"אני מאמין שאדם צריך לממש את הייעוד שלו בחיים למרות הנכות. לנו, לנכים, ישנה פריבילגיה לא לעבוד או ללמוד או להתקדם כי לכאורה אנחנו מתוחזקים מטעם משרד הביטחון. בפועל הכספים שמתקבלים מהאגף עוזרים ביום יום הקיומי אבל לא משקמים את הדימוי העצמי, ולכן חשוב לא לוותר, ללמוד, להתפתח, לעמוד על הרגליים ולעשות. תחושת ההערכה העצמית גוברת ככל שמצליחים לדלג מעל המכשולים שחשבת שלעולם לא תעבור".
"ידעתי שהרגליים לא יצמחו"
6 ביוני 1982, יומה הראשון של מלחמת לבנון, שינה את חייו של רוני כהן (57). "הייתי קצין הנדסה קרבית, והתפקיד שלי היה לזהות מוקשים בדרך הרגלית על ציר הנפט במרג' עיון", הוא מספר. "למשימה יצאו איתי עוד חמישה חיילים, ואחרי הליכה של כמה שעות הפעלתי בטעות מוקש נגד אדם. הפיצוץ העיף אותי אחורנית, ושתי רגליי נקטעו במקום".
אתה זוכר את זה?
"כל רגע ורגע. לא איבדתי את ההכרה, הבנתי מיד שהמצב שלי לא טוב ושידרתי לחיילים פקודות ודברי הרגעה כי לא היתה ברירה אחרת. הרגשתי חום מאזור הרגליים והבנתי שהן כבר לא מחוברות אליי. החובש בועז שמואל רץ לעברי והחל לטפל בי והציל את חיי.
"אחרי יומיים התעוררתי בתל השומר, ובועז, שהגיע לבקר, אמר שהיה בטוח שלא אשרוד פציעה כזאת. החלפנו טלפונים והבטחנו שנהיה בקשר. חודשיים אחר כך הוא נהרג. הידיעה על מותו שברה אותי, אפילו יותר מהפציעה שלי".
איך יוצא לחיים בחור בן 21 קטוע רגליים ועיוור?
"בניגוד למצופה ולמצב הקשה שהייתי בו, הבנתי מיד מה מצבי ולא התפרקתי. לא חוויתי משבר טראומתי. הייתי בחור חזק ובכושר, היתה לי חברה ומשפחה תומכת. הייתי רגע לפני הכניסה לשירות קבע, ולמרות שחיי השתנו מקצה לקצה היה חשוב לי לחזור לפעילות.
"הראייה חזרה אליי אחרי שלושה שבועות, ואחרי ארבעה שבועות למדתי ללכת בעזרת פרוטזות. בתוך פחות משלושה חודשים שוחררתי הביתה".
זה נחשב לשיקום מהיר.
"כוח הרצון לחיות והאופי שטמון בך ופורץ ביתר שאת במצבים קיצוניים. גם קיבלתי תמיכה גדולה מהמשפחה ומהחברים. ידעתי שהרגליים לא יצמחו, אבל הבנתי שזה מה שיש ועם זה ננצח. חזרתי לשירות קבע ואחרי שנתיים השתחררתי כדי ללמוד ולהתפתח בכיוונים אחרים.
"סיימתי תואר ראשון בחקלאות ובעלי חיים ואז הקמתי את הרפת במושב אביגדור. לא כולם האמינו שזה אפשרי, אבל היו כאלה שהלכו איתי עד הסוף. בכל זאת, בחור בלי רגליים מקים רפת, והיא הופכת להיות הגדולה ביותר במושב, עם 200 פרות".
היו רגעי משבר? כעס? תסכול?
"הייתי אדם שמח לפני הפציעה, והמטרה שלי היתה להישאר כזה. היו כמובן רגעי כאב ותסכול, אבל הבנתי שאני חי, יש לי אשה, ילדים ונכדים ובניתי מחדש חיים שלמים, אז מה נותר לי? רק לשמוח. גדלתי ברמלה, אבא שלי היה סוחר בקר, ואמא היתה עקרת בית, אשה חזקה מאין כמוה. למדתי המון מהאופן שבו הם חיו את החיים.
"גליה אשתי היתה החברה שלי כשנפצעתי. אחרי הפציעה אמרתי לה שהיא יכולה ללכת, לא רציתי שתישאר איתי מרחמים, והיא בחרה להישאר. בלעדיה לא היינו מגיעים לאן שהגענו. אני קם כל בוקר לפני הזריחה ואומר תודה על זה שאני נושם. עם כל היתר אפשר להסתדר".
"הייתי בחור צעיר מרוסק נפשית"
יאיר דורי (71) עלה ארצה מארגנטינה לבדו, היה חייל בודד ושירת בחטיבת הצנחנים בתפקיד לוחם. "זו היתה השבת השחורה של מלחמת ההתשה, 30 במאי 1970. 15 מחבריי נהרגו, ואני נפצעתי קשה מאוד", הוא מספר.
"יד ימין נקטעה, נפצעתי ביד שמאל, בשתי הרגליים ובבטן ואיבדתי עין. וכך נלקחתי בשבי. עברתי גיהינום של עינויים קשים והייתי חבול וכאוב, אבל הפציעה הקשה ביותר היא לא של הגוף אלא של הנפש. לזה אין מרפא. בתום עשרה חודשים, כשהשתחררתי מהשבי המצרי, הייתי בחור צעיר ומרוסק נפשית".
איך מוצאים מוצא?
"בתהליך ארוך שלא נגמר ובידיעה שהחיים הם התמודדות מתמשכת. אף פעם לא הייתי נכה פיזית, על הנכות הזאת אפשר להתגבר, אבל אי אפשר לחיות אם אין תקווה לחיים. השיקום שלי נבע מגיוס האהבה והתקווה לחיים. בשדה הקרב היתה לי החלטה ברורה שאני רוצה לחיות.
"לא היתה לי כוונה לוותר על החיים ועל החלומות שלי וככה עשיתי. זה לא קסם, צריך לגייס כוחות ומוטיבציה ויש לא מעט רגעי שבירה, אבל יש גם לא מעט רגעי אור. את אשתי סוזי הכרתי אחרי הפציעה. כל אחד מאיתנו נשא על גבו סיפור חיים לא קל ויחד הקמנו משפחה.
"כשאני מביט על המשפחה שלי אני יודע שניצחתי. היא הדבר החזק שנותן לי את הכוח להמשיך ולהיות מאושר".
אחר שיקום ארוך, כ־20 שנה לאחר נפילתו בשבי, זיהה דורי הזדמנות כלכלית והיה הראשון שייבא לארץ את הטלנובלות בכבלים. "אנטונלה" ו"טופז" כבשו במהרה את טבלאות הרייטינג, ובתוך פחות מעשור הפך העסק לאימפריה שמייצרת ומשווקת לא פחות ממאה סדרות סוחטות דמעות בארץ ובעולם בכל שנה.
"אני מגיע משם, מארגנטינה", הוא אומר. "הכרתי את השפה, היה לי חוש עסקי, הרחתי את הפוטנציאל וידעתי שלסדרות האלה יש כוח. חוץ מזה, זאת היתה הדרך שלי לייצר חיים מחדש, לעשות טוב לאנשים וגם לעצמי. הפכתי לאיש עסקים מצליח, אבל הצלקות שבפנים לא נעלמו. העשייה נותנת כוח ויוצקת משמעות, אבל לא מרפאת".
היום דור ההמשך מנהל את העסק, ודורי, תושב תל אביב, כותב את סיפור חייו, והוא יופץ בעברית, בספרדית ובאנגלית. "היום אני מתמודד עם מחלת הסרטן, המחלה הארורה שממנה נפטר אחי התאום", הוא אומר. "ובכל זאת אני קם כל בוקר, מסתכל על עצמי במראה, מחייך ואומר תודה. למדתי על בשרי שגם במקומות החשוכים אפשר למצוא את התקווה ולהיאחז בה. זה הכוח המניע של החיים".
"איזה משמעות יש לחיים בלי ידיים?"
"זה היה ביום האחרון בתפקיד מ"פ בגדוד צבר בחטיבת גבעתי. בשעה שש בבוקר סיימנו את הפעילות בדרום רצועת עזה", נזכר סרן במיל. זיו שילון (30) מהרצליה ביום הגורלי, ה־23 באוקטובר 2012.
"עמדתי מול הגדר עם צוות הטנקים וכוחות ההנדסה ונתתי פקודה לצוות להישאר מאחוריי. התקדמתי לעבר הגדר והתעוררתי אחרי עשרים שניות למציאות חדשה. לקח לי כמה שניות לעכל את המצב ולהבין שאם לא אצא מהשטח אהפוך לשבוי. רצתי 250 מטרים עם חלקי הגוף שהצלחתי לאסוף.
"קיבלתי טיפול ראשוני בשטח ומשם הועברתי לסורוקה, לניתוח שהציל את חיי. עברתי שיקום ארוך ואינטנסיבי עם המון נקודות משבר וקושי".
איך מתמודדים?
"המשפחה שלי היתה עמוד איתן וגם אשתי, שהיתה החברה שלי שלוש שנים לפני הפציעה, תמכה בי וגם החברים לא עזבו לרגע. זאת דרך שיש בה המון אמוציות ומורכבויות בדרך, צעד אחרי צעד לבניית החיים מחדש. אתה צריך לקבל את העובדה שהם השתנו, שלא תחזור להיות מה שהיית ושתתחיל את החיים מחדש בלי שתי ידיים. זאת בחירה שמורכבת מהמון אלמנטים קטנים".
שילון סיים לימודי משפטים וממשל, הקים את תוכנית "שורשים" שמסייעת לסטודנטים נכי צה''ל ואת התוכנית "מישהו לרוץ איתו" שמפגישה בין בני נוער בסיכון עם נכים, וכן תוכנית שיקום לנערים שנאסרו בכלא אופק. בד בבד הוא מעביר הרצאות בארץ ובחו''ל, מגייס תרומות ועוסק בפעילות התנדבותית ענפה.
מאיפה הכוח לעשות כל כך הרבה?
"מתוך הבחירה בחיים והרצון לתת תקווה וכוח לאנשים. כשאתה בחושך קשה מאוד לראות את נקודות האור, אבל הן קיימות. מספיק שמישהו יראה לך אותן וכל התמונה משתנה".
חודש לפני חתונתו נפטרה אמו של שילון מסרטן. "זה היה משבר גדול", הוא אומר. "וכששירה בתי נולדה חשבתי לעצמי, הנה, זה הזמן להיות אבא ולחיות חיים רגילים, אלא שאז התברר ששירה לבקנית וסובלת מלקות ראייה לא פשוטה.
"מאז אני עובד שעות נוספות כדי להיות לה מודל לחיקוי. בזכות הפציעה יש לי יכולת להבין את המוגבלות ולהראות לה איך אפשר להתמקד בדברים החשובים בחיים. אני אומר תודה על הזכות להנחות אותה עם כל הכלים שרכשתי בחיים.
"כשאתה נפצע אנושות אתה מרגיש שהמשמעות בחיים אבדה לך. איזה משמעות יכולה להיות בחיים בלי ידיים? כשאתה מבין שאתה יכול להיות משמעותי לאחרים זה מחיה מחדש את הרצון לעשות, להועיל ולהגיע למקומות משמעותיים".
