האם אחת ההשלכות של מחסור במכשירי הנשמה ויחידות טיפול נמרץ קשורה להחלטה אילו חולים יונשמו ואילו יידונו למוות? הסוגיה האתית היפותטית הפכה לצער כולם למציאות קשה באיטליה ובימים האחרונים היא מקבלת ביטוי גם בישראל.
"אני בת 62 - אל תוותרו עליי", זעקה עו"ד עדי הילה גונן בפוסט שפרסמה השבוע. "מאז פרצה מגפת הקורונה אני לא מי שאני, איבדתי זהות פרטיקולרית ואני נקראת קשישה'. בכל מהדורה, בכל כתבה, בני 60 ומעלה הפכו להיות קשישים.
"כאשר הציגו את הדיור המוגן בירושלים, שם התגורר הנפטר הראשון מהקורונה אמרו: 'כאן מתגוררים קשישים בני 60 ומעלה'. הפוסט הזה נכתב לא רק משום שאני מרגישה נעלבת. הוא נכתב בעיקר מפני שאני מפחדת ממקבלי ההחלטות שלאור הרשלנות שלהם, המחסור בציוד והצפי שמספר החולים ישטוף כמו צונאמי את בתי החולים - בהיותי 'קשישה' לטעמם הם עלולים לוותר עליי ראשונה".
בסוף השבוע שעבר פרסמו מרים וזאב שני מרמת השרון פוסט דעתני ונחרץ בחשבון הפייסבוק שלהם: "אל תחברו אותנו למכונת הנשמה. אם נהיה חולים בקורונה, פשוט תרדימו אותנו. מה שווים חיינו אם ילדינו ונכדינו יהיו מובטלים, לא יוכלו ללמוד ויהיו מדוכאים? חברינו בני הגיל השלישי, בואו וננהג בהיגיון, אנחנו לא עלה תאנה, שלא ינסו להציל אותנו ולהפקיר את המדינה!"
השבוע, על רקע התגובות הרבות שקיבלו, הבהירו בני הזוג שני, הנמצאים בעשור השמיני לחייהם, את עמדתם: "אנו חפצי חיים ומתנגדים לפאניקה שיוצרים סביבנו באיטצלה של 'דאגה לבני הגיל השלישי'. אנחנו לא מוכנים לשמש עלה תאנה לאף אחד. אנו דואגים לעתידם של ילדינו ונכדינו".
שני הפוסטים הללו עוררו סערה ומחלוקת. לדברי חניה שמיר (92.5) מרעננה "זה הגיוני לחשוב שאם קורה מצב כזה, צריך קודם להציל את מי שצעיר יותר. זו דילמה וטוב שאני לא צריכה לקבל את ההחלטה. אם מצבי יהיה קשה, אין מה להציל אישה בת 92, בשביל מה?".
יוסי רביד (92), לשעבר מזכיר עיריית רעננה: "כל עוד מישהו חי ולא משנה מה גילו - זכותו לחיות. לכן הטיפול בחולי קורונה תלוי רק במצבם הבריאותי ולא בגילם".
ג'וליה ברנס-תמם (87), יקירת העיר הרצליה: "אם נהיה חולים לא צריך לחבר אותנו למכונות הנשמה. אסור שילדינו יסבלו. אנחנו ברוך השם חיינו מספיק, נולדו לנו ילדים, חשוב לנו שאלוהים ישמור על הילדים, הנכדים והנינים, ושיעזור לנו לצאת מהמכה הזו".
הדילמה האתית הזו מטרידה את מנוחתם גם של הרופאים. פרופ' אבינועם רכס, מומחה לנוירולוגיה, לשעבר יו"ר הלשכה לאתיקה וכיום יו"ר בית הדין של ההסתדרות הרפואית, אומר כי "הקצאת משאבים היא נושא רגיש מאוד מבחינה אתית והמקבילה שלו בשדה הקרב היא המיון הראשוני. זה דומה להחלטות שהייתי צריך לקבל במלחמת יום כיפור כשעמדתי בראש כוח רפואי של שישה רופאים וכמה חובשים. הייתי צריך להחליט מי מתוך 50-60 הפצועים יקבל טיפול על פי הסיכוי לשרוד. הייתי צריך לתת לפצוע אחד למות כדי לפנות רופא שיטפל בפצוע אחר שיש לו סיכוי גדול יותר לחיות.
"כך זה בכל אירוע רב נפגעים ואנחנו עכשיו באירוע כזה. צוואר הבקבוק הוא מספר מכשירי ההנשמה והיחידות לטיפול נמרץ. באיטליה נאלצו לקבל החלטות אכזריות מחוסר אמצעים. להשקפתי, החיים הם ערך עליון, וההגדרה מיהו קשיש היא סובייקטיבית. אף אחד לא יכול לקבוע נקודת זמן כרונולוגית שכל מי שנגע בה נידון למוות. יש בני 75 שמורים היטב פיזית וקוגניטיבית, מתפקדים ותורמים לציבור ולמדינה, ויש צעירים חולים. אסור, לדעתי, להגיע למצב שבו המדינה קובעת מדיניות של איפה ואיפה על פי הגיל. זה לא נכון מבחינה אתית. צריך להשאיר זאת להחלטת הרופא, בדיוק כפי שאני עשיתי במלחמת יום כיפור".
פרופ' חיים קפלינסקי, מומחה להמטולוגיה ואונקולוגיה בילדים: "יש להציל את מי שיש לו יותר סיכויים לשרוד, בלי כל קשר לגילו. אם לקשיש יש מחלות רקע שמפחיתות במידה רבה את סיכוייו לשרוד – אין טעם להמשיך ולעבוד עליו. אם לצעיר סיכוי גדול יותר לשרוד - אין סיבה לא להציל אותו. ולהפך. אם לשניהם סיכוי דומה לשרוד – מה שקובע זה המצב הרפואי".
