בלי להעליב אף אחד, ובאמת בשיא הכנות ובמלוא הכבוד, ברור כסנהדרין שיבנה היא המקום האחרון על פני כדור הארץ שבו אתה מצפה להיות מופתע ממשהו.
זה לא משהו רע, אגב, ובטח יש אנשים שמחפשים דווקא את זה: את השגרה, את הסטנדרטי, את השכנים שישרתו פעם בצבא או במשטרה, את ההרגשה שכאן, בדיוק כמו על חוף ירדן, כמו מאומה לא קרה - אותה הדומייה וגם אותה התפאורה.
ומה גדולה הייתה פליאתנו כשדווקא כאן, בעיר שבה הכול צפוי והרשות המקומית נתונה, גילינו ביום שישי האחרון את המסעדה הקטנה הכי מפתיעה בדרום.
דרך עפר מסתורית ומסקרנת, שמהווה חלק לא סלול מרחוב מבצע חירם שבמזרח העיר ונמצאת בקרבת תל יבנה, מובילה למסעדה התאילנדית "פיווי" (PIWI), הנמצאת בבית פרטי במעין אזור ספר מבודד של העיר.
חניית עפר, שער ברזל ושביל עטור צמחייה מובילים למבואה של בית מקסים עם חלל שמחופש לבקתה תאילנדית ומספק מקום אינטימי למספר סועדים מצומצם בכל זמן נתון.
ועדת קבלה למסעדה
בחור חפוי ראש עזב את המקום ברגע שעמדנו להיכנס.
באופן עקרוני אתה לא חייב לקבל תואר בתרגום על מנת לפרש שפת גוף נכאה של מישהו שיוצא ממסעדה, אבל מתברר שרוחו של הבחור לא נפלה בשל איכות המזון אלא דווקא משום שלא עמד בקריטריונים הדרושים להפוך לסועד מן המניין ב"פיווי".
אז כן, מסתבר שיש כאן תנאי קבלה ולא כל אחד מתקבל.
בשביל לעבור את דרישות הסף אתם חייבים להזמין מקום טלפונית ולשלוח ווטסאפ למיכה הבעלים, שיברר אתכם מעברו השני של קו הטלפון מה ברצונכם לאכול מהתפריט המפואר והמפורט המוצע בעמוד הפייסבוק של המסעדה.
מיכה גליציאנו, איש פרסום ותיק שנישא לפני כשמונה שנים לתאילנדית המכונה פיווי, משום שאת שמה המלא אף בן אנוש שאינו ממוצא תאילנדי לא יוכל לבטא, מנסה לסייע דרך הטלפון במלאכת הבחירה.
"מה אתם אוהבים?", הוא שואל. מה אנחנו אוהבים? הכל. אז הבחירה לא פשוטה והתמונות המגרות (התמנות אמנם מהוות הצעת הגשה בלבד אבל נאמנות למציאות) לא ממש עוזרות לפסול מנות: בקר, עוף, מאכלי ים, מרקים, דגים, סלטים, אגרולים ועוד כהנה וכהנה.
בסוף בחרנו, שלחנו ואני כרגיל מיד התחרטתי. בגלל שלא רציתי להצטייר כאחד שחוזר בו, ניסיתי לשכנע את אשתי שתחזור בה היא.
התשובה שלה הפתיעה אותי: "אין לי שום חרטות או תקוות לעצמי", היא אמרה בדרמטיות, "זהו כל מה שיש". חשבתי שזו יכולה להיות שורה נפלאה לשיר.
חסל סדר שיחות בטל
האינטימיות בינינו לבין משפחת גליציאנו רק מתחזקת כאשר אנו נכנסים ומגלים כי על השולחן ממתין לנו כרטיס ברכה ממוסגר: "שלום לאשר וחברות, שמחים להגשים לכם חלום".
וזה נכון. תמיד היה לי חלום שבמסעדה שאני מגיע אליה יהיה בדיוק כרטיס כזה שמקדם את פניי. עוד חלום שמתגשם כאן זו העובדה שהאוכל כבר מוכן כשאתה מגיע ואין את הטורח בהמתנה של דקות ארוכות של שיחות בטלות עם בני משפחה מדרגה ראשונה שאתה כבר יודע עליהם הכל.
האוכל נהדר, מגוון, מפתיע, וגורם לגירויים תכופים על הלשון, כאלה ששולחים אדוות עונג לעמוד השדרה.
כמנה ראשונה הזמנו ספרינג רולס, מנה נהדרת, מרעננת ונדיבה של לאפות תאילנדיות זעירות, עם סלט קטן של גזר ושאר ירקות בתוך דפי אורז.
אידיאלי לחום השורר בחוץ, עם אפשרות לטבילה ברוטב מצוין של כוסברה ובוטנים.
משחקים במחבואים
מרק הטום יאם שהוגש בכלי הגחלים המסורתי היה עשיר ומלבד פיסות חזה העוף שהושלכו אליו בנדיבות היה בו חלב קוקוס, לימון, המון פטריות, עגבניות, בצל ירוק והשפעה רצויה של צ'ילי וכוסברה.
שני מרכיבים הכרחיים שכיכבו בטום יאם שלי היו הגלנגל, מעין ג'ינג'ר עם קליפה ורדרדה, שנמכר בישראל רק בצורתו המיובשת (לצערה של פיווי), וכמובן גבעולי הלמון הגראס.
את הגלנגל (גם כשהוא טרי) לא אוכלים, אבל אפשר לטעום אם סקרנים והוא ממשיך לתת טעם לעוד כף חדשה של מרק יחד עם גבעולי הלמון גראס.
גם הגרין קארי היה מצוין. תבשיל של נתחי עוף, חלב קוקוס, ירקות ירוקים וקארי ירוק, שיחד עם הסטיקי רייס (שממש קשה לתרגם אותו לסתם אורז דביק) הוא מעדן של ממש.
הסטיקי רייס שמוגש כאן בסלסלות קש קטנות הוא פשוט הרפתקה של מרקמים, במיוחד כשהוא משחק מחבואים עם הירקות המוקפצים של הילדה.
גליציאנו, יחף, ידידותי ובלתי רשמי בעליל, יצא מדי פעם לבדוק מה העניינים, לחדש את אספקת המים לשולחן (זו השתייה היחידה במקום) עד שהחליט להישאר ולספר סיפורים על תאילנד, כשהוא לא מתיימר לדעת כל דבר ומסתייע בפיווי בשאלות הקשות. וכל זה ביבנה? מי היה מאמין.
מראה מקום:
"פיווי", מבצע חירם 5, יבנה
שעות פתיחה: פתוח כל השבוע בהזמנה טלפונית בלבד - 054-9935124
פסקול: מוזיקה תאילנדית, כמובן. תבדקו את השיר המקסים Bunta muangmau של הזמרת התאילנדית Jum wai na
תג מחיר: טום יאם עוף - 50 שקל, גרין קארי עוף - 45 שקל, 10 יחידות ספרינג רולס - 30 שקל, ירקות מוקפצים - 40 שקל, 2 יחידות סטיקי רייס - 20 שקל; סך הכל: 185 שקל
