קיפולי הבצק המוקפדים בתחתיתה של הלאפה עם השווארמה אוצרים בתוכם שלל טעמים וריחות שנאגרו במהלך חיים קצרים, אבל מלאים, של אחת ממנות המזון המהיר הכי טובות שיש ביקום כולו.
אין שם בשר, אולי לעיתים חתיכה סוררת שהתגנבה, אבל יש שם עולם שלם, רוחש וסוער של מיצים ממוצאים תרבותיים וחברתיים שונים: ירקות, רטבים ושומנים שנספגו בבצק המסיבי והפכו תוך תנועה בפיתוליו למה שישראל זנגביל קרא לאמריקה במחזהו "כור ההיתוך" מ־1908: "המקום בו ניתכים כל הגזעים ובן דמותו יהיה של הגזע החזק ביותר ושפתו תהיה השפה הטובה ביותר".
היזם הזריז היה אולי חושב לעשות מזה עסק: מכירת תחתיות של שווארמה. אולי משהו דומה למה שקורה בפרק ה־21 בעונה השמינית של הסדרה "סיינפלד", בו יש לאיליין רעיון מקורי לעסק חדש: מכירת הציפוי בחלק העליון של המאפינס, ללא הבסיס שכולם משאירים בצלחת.
אבל במסעדת טורו שבתחנה המרכזית בקרית גת זה לא המקרה. המנה כולה טובה, אבל הסוף שלה הוא אקורד סיום מנצח ומפנק מאין כמוהו.
כל ההתחלות קשות
ההמתנה לא פשוטה. בשעה 17:30, לא שעת עומס כידוע, צוות של שלושה אנשים עומל קשות מאחורי הדלפק, גם על הזמנות טלפוניות וגם של לקוחות מזי רעב שהגיעו לאכול במקום.
בוויטרינת הבשרים הסמוכה לקופה שוכבים מגבירי תיאבון ומיצי קיבה בדמות קבבים ביתיים, אומצות נאות, נקניקיות מרגז ושיפודים מתובלים למשעי.
"איך אתה רוצה את הסטייק שלך?", שואל כאילו להרגיז את הממתינים הבחור שעל הגריל את האיש שממתין לצידי, אבל הוא לא מחכה לתשובה ממנו ואומר לו: "אני אעשה לך את זה בדיוק. אל תדאג, אני רוצה שתיהנה ממנו".
הבחור שלצידי נראה מרוצה. במצב הרעב שלו הוא לא פנוי להחלטות הרות גורל כמו מידת הצלייה של הסטייק שלו.
המנה שלי מגיעה מגולגלת יפה ולצידה ערמה של צ'יפסים ספוגי שמן.
אבל לעומת התחתית הנהדרת של המנה החלק העליון הבצקי הוא ריקני, חסר משמעות, חסר תוכן ונבוב. יש מי שפשוט קורע אותו וניגש ישר לחלקים המלאים, אבל עבורי זה לא מובן לחלוטין כיצד דווקא תחילתה של מנה יכולה להוות ניגוד כה משווע לסופה.
מדוע לאחר הגלגול לא זורקים פנימה כמה חתיכות שווארמה נוספות כדי שלפחות ייראה מלא ולא כאילו?
רק עוד קצת
אבל המחשבות הנוגות שחולפות בראשי תוך לעיסת הבצק הריק מתוכן בדרכי אל השווארמה המיוחלת, מתחלפות במהרה בשמחה שעדיין מהולה בעצב.
שמחה כי המנה באמת נהדרת, הבשר טעים וטרי ומתובל מתוך מחשבה שלא להסתיר את טעמו של הבשר הטוב, והירקות טריים והלאפה עצמה נהדרת.
אבל יש הרגשה של קמצנות מסוימת במנת הבשר שקיבלתי. אז אולי זה אני, ואולי היה לי טעים מדי, אבל עוד קצת שווארמה היתה משנה עבורי את ההרגשה.
לא הרבה, רק עוד קצת, כי הדומיננטיות של הבצק במנה היתה גדולה מדי וכמות השווארמה לא הצליחה להתגבר על כך, כמה שניסתה וכמה שהיתה טובה, עד שהגענו לתחתיתה כמובן, ששם כאמור - גן עדן עכשיו.
מלבד תחתית המנה מגיעה מילה טובה למסעדת טורו על הניקיון המופתי ששורר במקום.
במקומות רבים ברחבי המכורה הסועדת עמדת הסלטים נראית כמו אחרי רעידת אדמה בעולם שמאוכלס בחציל מטוגן וחמוצים.
אבל כאן עובד הניקיון מקפיד להגיע מדי כמה דקות ולסדר את מהומת האלוהים שאנשים מותירים מאחוריהם כשהם לא אומדים נכון את גודל פנכות הסלטים שבידם ושופכים חצי מהכמות שהם לוקחים לרצפה.
אבל לא רק עמדת הסלטים מבריקה. המסעדה כולה ללא רבב, המלחיות למרבה הפלא בשעת ערב מוקדמת לא שומניות (מה שמדהים, בהתחשב בעובדה שאת הצ'יפס ספוגי השמן רוב האנשים אוכלים בידיהם), השולחנות מפונים מיד עם עזיבת הסועדים והשירותים מבריקים.
בן זוגי לארוחה, לכאורה איש העולם הגדול, הותיר למרבה ההפתעה את תחתית השווארמה המקופלת שלו בצלחת.
כשהוא ראה שאני מביט בו בהפתעה, הוא פלט בהתנצלות: "עדיף לי בלי כל הבצק הזה".
מסתבר שאתה לא באמת מכיר את האמת על החברים שלך עד שאתה לא סועד עימם שווארמה בלאפה.
מראה מקום:
"טורו", תחנה מרכזית קרית גת
שעות פתיחה: ימים א'-ה', 11:00-24:00; מוצ"ש: מצאת השבת עד חצות
פסקול: "תכין לי ארבעה באגטים שווארמה"
תג מחיר: 2 שווארמה בלאפה: 74 שקל, 2 סודה: 14 שקל; סה"כ: 88 שקל.
