בשל העובדה שגדלתי כחילוני אדוק, שהוריו ממלאים בעיקר ברד"ק מצוות, חשבתי בילדותי שמצוות טשולנט בשבת היא אחת המצוות החשובות ביותר ביהדות. אולי חשבתי כך כי הוריי הקפידו קלה כחמורה על מצוות הכנתו מדי שבת, ואולי בשל חרדת הקודש בה נהגו כלפי הסיר המתבשל והעובדה שקמו לכבודו באמצע הלילה על מנת להקפיד על מפלס מים ראוי.
אולי זו הסיבה שהתחברתי בילדותי לסיפור היהודי הנודע "יוסף מוקיר שבת", שמקורו בתלמוד הבבלי, והמסר העיקרי שבו הוא השכר המגיע משמיים לאלו המכבדים את השבת בכל מאודם ואף מעבר ליכולתם. למרות שהתלמוד הבבלי לא היה אחד מהספרים שהוריי החזיקו בספריית ביתנו, את "יוסף מוקיר שבת" הכרתי כקלסיקה שהופיעה בספרייה העירונית בסיפורי יהדות לנוער בספרים, בספרונים, בקלטות ואף בסרט כשר של האחים גרובייס.
אגב, ספר הקודש היחידי שהכרתי היה "מהמטבח באהבה", שהופיעו בו ההוראות למילוי מצוות טשולנט לשבת, ואמי היתה מקפידה לקרוא בו מדי שישי ולשנן בקול את פסוקיה של הרבנית רות סירקיס לקראת שבת המלכה. ואכן, גם בתקופות שלא נותר להוריי מספיק כסף לבשר, הם עדיין הקפידו על מצוות מילוי מעיים לשם קישקע של טשולנט - אחת מהחשובות בברד"ק המצוות.
עניין של זמן
זיכרונות ילדות בוערים על אש קטנה, ממש כמו סיר טשולנט, אבל ההשפעות שלהם מורגשות למרחוק ולזמן לא קצר, ממש כמו... אתם יודעים. אז האש הקטנה הפכה לבערה גדולה כאשר לפני כחודש העיר שדרות התבשרה על פתיחת מוסד קולינרי חדש ומסקרן בשם "הטשולנט של יוסל'ה", שפועל בימי חמישי בערב מתוך מסעדת "מיטל אוכל בריא" במרכזה של שדרות. אפשר לסעוד במקום ואפשר גם לקחת הביתה לעצמך, למשפחה ולשבת המלכה.
הצירוף הזה של יוסל'ה וטשולנט היה מדהים, לא צפוי והיווה סגירת מעגל קולינרית ופתיחת פרק חדש בעלילותיו של יוסף מוקיר שבת. אבל לא פחות מדהים מכך היה השימוש בשם המפורש "טשולנט" - ודווקא בקריה הנאמנה שדרות, עיר רבת עדות שבה מנהג המקום מורה על אכילת חמין, או סחינה, או תבית, ואפילו אושיסבו בקרב אנשי הקהילה הבוכרית בעיר, אבל בהחלט לא טשולנט.
אז בצעד אמיץ וחלוצי יוסף מוקיר שבת - או כפי שהוא מוכר יותר, יוסי סבג מנתיבות - בצוותא עם רעייתו שתחיה נועה החליטו שבמקום שמוחמד (יוסי) ייסע בכל יום חמישי אל ההר (בני ברק) לאכול טשולנט כהלכתו, הם יביאו מדי יום חמישי בערב הר של טשולנט לשדרות, ושדה כתמתם של קוגל ירושלמי למרגלותיו, ובא לציון גואל.
החברותא המתבקשת לשם אכילת חמין (לפחות חצי מניין) לא התקיימה, כי ביום חמישי האחרון בשעה 19:30 היינו למרבה הצער האורחים היחידים ב"טשולנט של יוסל'ה". "בדרך כלל מגיעים אלינו יותר מאוחר", הרגיעה נועה (אולי את עצמה). "חוץ מזה אנחנו רק בהתחלה. צריכים לתת לזה זמן".
חילול הקודש
הזמנתי צלחת של טשולנט בשרי ופרוסת קוגל, ונועה שאלה אם אני רוצה גם קישקע. אמרתי לה שכמובן, על מנת למלא מצוות אכילת טשולנט כהלכתו. אבל אז הגיעה בשורת האיוב: "הקישקע שלנו עשוי מבצק". חשרת עבים קודרת כיסתה את פניי באחת. אם עד עתה פיללתי שיוסי סבג הוא בעצם יוסף מוקיר שבת, הרי שכאן נגוז החלום.
יוסף מוקיר שבת האמיתי לעולם לא היה מעז להכין את הקישקע שלו מבצק, אלא כמובן ממעיים של פרה או עגל, יחד עם שמאלץ, תבלינים וחברים.
קישקע מבצק הוא לא קישקע, זה קשקוש. חילול הקודש. כי לעומת העושר והטעם המופלא של הקישקע האמיתי, שלעיתים פורץ את מעטפת המעי שלו ומפזר את רוב טובו על החמין שסביבו, כאן מדובר בתערובת גסה, חסרת טעם ומשמעות, לפחות עבור מי ששומר כמוני, באדיקות, מצווה אחת כל חייו.
אבל למרות עוגמת המעי והנפש הנחמה היתה שהטשולנט עצמו של משפחת סבג היה טעים ועשיר במרכיבים וטעמים. אז נכון, הייתי חייב לאמץ את ראייתי על מנת לגלות את שתיים או שלוש חתיכות בשר הבקר הזעירות שהסתתרו בצלחת שלי, אבל כמכלול, למרות שלולית השמן ולמרות גוש הבצק המיותר שכאן קוראים לו קישקע, נהניתי הנאה עצומה מהמנה שלי, שהכילה כמובן את החשודים המיידיים: חומוס, שעועית, גריסים ותפוחי אדמה, שהגשימו את חלומו של בן גוריון על כור ההיתוך והפכו לגוף אחד.
הקוגל מאטריות הביצים ("קיגל" אומרים בעיקר יוצאי גליציה ופולין) הוא בן לוויה יאה לארוחה הזו. מתוק במידה, מתובל בפלפל שחור במדויק, נדיב אף הוא בשמן ברמה של צרבת קלה בקבלת שבת, אבל בהחלט שווה את זה. הקוגל מושלם כידוע כשיש לידו מלפפון חמוץ, ונועה סבג אכן הניחה צלוחית של מלפפונים חמוצים שעשו את העבודה ושמרו על מסורת.
במחיר המדהים של 30 שקל לכל הארוחה הייתי אפילו מוכן לסלוח על טראומת הקישקע. סליחה היא הרי גם סוג של מצווה, לא?
מראה מקום: "הטשולנט של יוסל'ה", ההסתדרות 19, שדרות
שעות פתיחה: כל יום חמישי 18:30-24:00
פסקול: ג'ז מפסטה וזהו
תג מחיר: צלחת טשולנט בשרי - 24 שקל, משולש קוגל - שישה שקלים; סך הכל - 30 שקל
