האם כל ההורים יודעים להתנהל באינטימיות? לא בטוח.
ספר זה נכתב מתוך הבנה עמוקה של הורות ומציע להורים שלל מסרים, חוויות ותהליכים שניתן להזדהות עמם וללמוד מהם להתנהל ביתר אינטימיות.
ספרי לי על עצמך.
שמי צפורה (ציפי) שכטמן, פרופ' (אמריטה) מאוניברסיטת חיפה, החוג לייעוץ והתפתחות האדם. אני קלינאית וחוקרת בתחום הייעוץ/הטיפול הקבוצתי. בהיותי שייכת לפקולטה לחינוך, התמקדתי באופן טבעי בילדים, מתבגרים, ובהוריהם. חיפשתי דרכים להקל על הילדים והמתבגרים המתמודדים עם קשיים התפתחותיים, רגשיים, חברתיים ולסייע להורים הנבוכים והמודאגים. מצאתי שהתערבות קבוצתית היא מענה יעיל וזול יחסית וכך פיתחתי תיאוריה ומיומנויות התערבות בקבוצה, מתאימות לילדים ולהורים. התערבויות אלו לוו במחקר אמפירי רב היקף וזכו לתהודה ולהכרה בינלאומית. גם בארץ הקבוצות הטיפוליות זכו להכרה. אגף ללקויות למידה והפרעות קשב וריכוז דאג להנחות יועצים ופסיכולוגים חינוכיים, אשר קיימו אלפי קבוצות עם ילדים והורים. ב"ניצן" –המרכז הארצי ללקויות למידה והפרעות קשב וריכוז מקיימים קבוצות רבות לילדים והוריהם. בשירות הפסיכולוגי, בבתי ספר, במוסדות נוער ובקהילה, מתקיימות קבוצות ברוח זו, עם ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, הפרעות התנהגות, משברי גירושין, קונפליקטים במשפחה, ועוד.
התחלתי את דרכי המקצועית כמורה ויועצת במסגרות החינוך המיוחד, מתוך בחירה! עבדתי עם התלמידים המאותגרים ביותר במערכת החינוך, מתבגרים עם הפרעות רגשיות והפרעות התנהגות, מופנמים ומוחצנים, אלימים ועבריינים צעירים. הם לימדו אותי על אתגרים רגשיים והתנהגותיים יותר מכל ספר, מהם גם למדתי על חשיבות הקשר הרגשי והאינטימי, ועל כוחה של הקבוצה. בהמשך לימדתי במכללה להכשרת מורים, ולבסוף, לאחר שארבעת ילדי גדלו, עברתי לאוניברסיטה למסלול הוראה ומחקר. כיום אני מלמדת קורסי הכשרה לעבודה קבוצתית באוניברסיטת תל-אביב, במסגרת השירות הפסיכולוגי-ייעוצי, ובמסגרות אחרות.
איך נכנסה הכתיבה לחייך?
תמיד אהבתי ספרות. בתיכון הצטיינתי בספרות, בחרתי במגמה ההומנית למגינת ליבו של המורה למתמטיקה שלי ובאוניברסיטה בחרתי בחוג לספרות, בתחילת דרכי. האקדמיה דורשת כתיבה רבה, אהבתי את החלק של כתיבת המאמרים והספרים. לספר הנוכחי אני קוראת "ספר הקורונה שלי". כתיבתו העניקה לי משמעות עמוקה בימי הסגר הארוכים והיוותה תהליך תרפויטי עבורי. הנושא בער בעצמותי. ראיתי ילדים מתמודדים עם קשיים רגשיים, עם בדידות וחרדות, והורים נבוכים, אובדי- עצות, היה זה רק טבעי לכתוב על הורות לאחר שנים רבות של עשיה קלינית ומחקרית בתחום.
למה דווקא הורות?
הורות הוא הנושא החשוב ביותר בחינוך, שהרי הקשר בין הילד וההורה הוא הבסיס לרווחתם הפסיכולוגית של שני הצדדים. הורים רבים פונים לעזרה בענייני חינוך, גם הורים לילדים ללא קשיים מאובחנים. עפ"י הספרות כרבע מהתלמידים סובלים מקשיים מאובחנים, כאלה או אחרים, אך 20 אחוז נוספים סובלים מקשיים לא מוגדרים. מכאן שכמעט כל ילד שני זקוק לעזרה בתחום החברתי-רגשי. אין מענה לילדים רבים כל כך במערכת החינוך. הורים רגישים, חבולים ולחוצים, פונים לעזרה מקצועית. העזרה שהם לרוב מקבלים היא במהותה הדרכתית. ההורים מבקשים פתרונות קונקרטיים, הם מבקשים שהמטפל "יתקן" את ילדם או לפחות ייתן להם טיפים כיצד להתמודד והמטפלים נענים להם, אולם הספרות הטיפולית קובעת שמכל התהליכים הטיפוליים, הדרכה היא הפחות יעילה, שכן מה שחשוב ביותר היא הבנת ההורה את עצמו ואת מניעי התנהגותו. רק ממקום של הבנה עצמית עמוקה ובטחון עצמי, הורים יכולים למצוא את התגובות המתאימות לילדם. אפשר וצריך להקנות מיומנויות ולחלק טיפים אבל רק אחרי שההורה עצמו נרגע ומבין את עצמו, מה שיאפשר לו להבין גם את ילדו.
הבעיה היא שהורים רבים אינם יודעים להתנהל באינטימיות. אינטימיות דורשת כנות, פתיחות, חשיפה, שמבוגרים רבים חסרים. היא דורשת שפת רגשות, לומר לילד, אני עצוב, דואג, פוחד וגם להגיב באמפתיה לרגשות הילד. גורמים תרבותיים גם הם מתערבים בתהליך האינטימי "אני אחשוף קושי בפני ילדי?" "אני אוותר על תפקיד המחנך". מכאן שהטיפול צריך להתחיל בהורים, הם צריכים לעמוד במרכז הטיפול, יש לעזור להם לפתח יכולות אינטימיות, לחזק אותם, ולהוביל אותם לפתרונות הנכונים להם.
מדוע בקבוצה?
קבוצה, עפ"י הספרות, יעילה כמו טיפול פרטני והרבה יותר נגישה וזולה. במצבים כמו היום, בהם הביקוש לעזרה עולה על המענים האפשריים, זהו שיקול חשוב ביותר, אם כי לא הבלעדי. חשוב יותר לדעת שבטיפול קבוצתי מתקיימים גורמים מרפאים ייחודיים שאינם בנמצא בטיפול פרטני. בקבוצה טיפולית נוצרת אינטימיות בזכות החשיפה האישית המתנהלת בה והתמיכה הרבה שמתקבלת ממשתתפיה. ההורים מרגישים שהם אינם יחידים בבעיותיהם, שהם אינם גרועים כפי שחשבו ושהם יכולים אפילו לעזור לאחרים. בעקבות ההתחלקות בחוויות וברגשות המשתתפים משחררים לחץ רגשי, הם נעשים רגועים יותר ולכן פנויים להקשיב לילדם ולהכילו. הורה לחוץ פועל מתוך חרדה, דאגה ורגשי אשמה ומגיב מתוך התגוננות באימפולסיביות ואילו הורה שלומד את עצמו, רגשותיו ודאגותיו, תגובותיו מבוססות על הבנה וחשיבה. התמיכה המתקבלת ממספר רב של משתתפים ומהמטפל מובילה את ההורים לגלות את הצדדים החיוביים שבהם ולזהות כוחות שיובילו אותם לתגובות מתונות ויעילות יותר. הורים לומדים על עצמם גם ממשוב שהם מקבלים מאחרים וגם מהתבוננות בהתנהגות של אחרים.
אם אמרנו שהורים רבים אינם יודעים להתנהל באינטימיות הרי שקבוצה ייעוצית/טיפולית מלמדת אותם התנהלות כזו, שהרי כנות, פתיחות, עזרה הדדית, ביטוי חיבה ואהדה, אמון ונאמנות הן תכונות הנדרשות בתהליך הקבוצתי ואלו מאפיינות התנהגות אינטימית. מן המחקר למדנו שמשתתפים בקבוצה אכן מפתחים יכולות אינטימיות, ואלו מועברות גם לאנשים שאינם בקבוצה.
כוחות אלו לא נוצרים מעצם קיומה של קבוצת אנשים זרים. המטפלים נעזרים באמצעים טיפוליים דוגמת שירה, אמנות פלסטית, קלפים טיפוליים ועוד, כדי לסייע להורים להשתלב בתהליך הטיפולי. לדוגמה: קבוצה דנה בהשפעות של משפחת המוצא על התנהגות ההורים בהווה, שהרי רוב ההתנהגויות הספונטניות שלנו מקורם משם, לעיתים מדורי דורות. שימוש בשיר "ניגונים" (פניה ברגשטיין) העלה מסרים מבית ההורים. אם אחת ספרה שאמה הייתה מכה אותה מגיל צעיר על דברים פעוטים והיא עושה אותו דבר לביתה. "אוטומטית היד מתרוממת לי" אמרה. ההבנה שהתנהלותה אוטומטית ולא מתוך בחירה הובילה אותה לשינוי התנהגות. השיר מעורר במאזין רגשות , לא רק מחשבות, ומקל על חשיפת חוויות. דוגמה אחרת היא שימוש באמנות. תמונה של "עץ נידף ברוח" מעורר אצל ההורים סערת נפש והם מבטאים אותה מהר יותר מאשר תגובה לשאלה ישירה. אם לשלושה בנים עם הפרעות קשב אומרת בתגובה: "ככה אני מרגישה בסוף היום, כאילו הוריקן פגע בי" ומשתפת את הקבוצה בחוויותיה. השימוש במדיום עקיף כמו שיר או תמונה מחדדים את החוויה ומנמיכים את האיום לשתף. בשלבים בהם הקבוצה עובדת על מיומנויות הוריות גם טיפול ישיר, כמו ומשחק תפקידים, מציב ראי ברור יותר על התנהלותם עם ילדם מאשר דיון מילולי וניתוח קוגניטיבי של התנהלותם. אם של ילדה חולה בסוכרת- נעורים התלוננה על ויכוחים סביב האכל. היא הייתה מתרגזת כשביתה דחתה את המאכלים שעמלה עליהם כל הבוקר וגרמה לילדה להרגיש אשמה. במשחק תפקידים היא צפתה בחברה לקבוצה שהתנדבה לשחק אותה במצב של קונפליקט. למראה הרגיעה והנינוחות של "השחקנית" האם התחילה לבכות ושיתפה את הקבוצה בחרדות שלה ובתחושת הבדידות. "אני מרגישה אחראית על חייה, פשוט פוחדת". כעס הוא אכן ביטוי של חרדה, היה עליה להבין זאת בטרם יכלה ללמוד מיומנויות תגובה אחרות. הקבוצה הביאה שלל רעיונות לתיקון השיח בין האם והבת.
מה המסר שלך לקוראים?
*המרכיב החשוב ביותר בהורות הנו הקשר האינטימי בין הורים לילדים. ילד צריך להרגיש שאפשר לסמוך על ההורה שהוא יקשיב לו, שהוא אוהב אותו גם כשהוא כועס, שיבין אותו באופן אמפתי ויעמוד לצדו בעת צרה.
*הסיוע להורה יהיה יעיל כאשר יפנה לממד הרגשי והקוגניטיבי במשולב. ללא העמקה ברגשות לא יוצר שינוי אמיתי בהורים ולא תתאפשר קירבה רגשית.
*קבוצה הינה מדיום מצוין לטיפול הורי, צריך רק להתגבר על החשש מהמדיום הבלתי מוכר.
* אמנם הספר מביא דוגמאות על ילדים מאתגרים, אך הוא נועד לכלל ההורים שרוצים לפתח ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות אצל ילדיהם. קירבה רגשית היא הבסיס לביטחון עצמי והמעצור היעיל ביותר מפני בדידות וחרדה.
*הספר מיועד להורים וגם לאנשי מקצוע. הורים ילמדו דרך חיים שמבוססת על הורות אינטימית ואנשי המקצוע ילמדו כיצד לסייע להורים להגיע לשם. המחקר הרב שליווה את העשייה הקלינית עשוי לשכנע גם את ההורים וגם את אנשי המקצוע.
על מה את עובדת היום?
לאור הקשיים הרבים בתחום הרגשי-חברתי שצפו במערכת החינוך בעקבות מגפת הקורונה, אני כותבת ספר על דרכי התגובה שמערכת החינוך יכולה לפתח כדי לסייע לילדים ומתבגרים להתמודד עם קשיים רגשיים, חברתיים והתנהגותיים.
הורות אינטימית הוא, לדעתי, ספר חובה לכל הורה, ואפילו כל אדם שבדרך להורות. הספר מציע גישה, דרך טיפולית, מסרים, רעיונות, חוויות מדהימות שגורמים לנו, הקוראים, להישאב לתוך העולם שציפורה יצרה לנו ולנסות להבין יותר איך להתמודד בתוך ההורות.
מראיינת: אלינור לוגסי
״הורות אינטימית״ -ציפורה שכטמן
הוצאת צמרת, 2021
לרכישה בחנויות הספרים ובאתר NETBOOK
