"ואז, כשאת מגיעה למסוף האוטובוסים ביקנעם, קחי קו 17 ותבקשי מהנהג שיוריד אותך בפִּשְׁפָּשׁ של הקיבוץ". להוראת דרך כזאת לא ציפיתי, אבל יעל כרמי, מנהלת הספרייה בקיבוץ הזורע, היתה כבר באמצע הוראת הדרך הבאה, אז לא עצרתי אותה והשארתי לעצמי את ההתפעמות מהמילה הזו, פִּשְׁפָּשׁ, שהפעם האחרונה שקראתי או אמרתי אותה היתה כנראה בשיעורי הספרות של כיתה י"ב.
צעצועים וזכרונות שנשמרו עשרות שנים | צילומים: עודד כהןצעצועים וזכרונות שנשמרו עשרות שנים | צילומים: עודד כהן
צעצועים וזכרונות שנשמרו עשרות שנים | צילומים: עודד כהן
(צעצועים וזכרונות שנשמרו עשרות שנים | צילומים: עודד כהן)
מילה אחת וכל כך הרבה זכרונות עלו בי בעקבותיה, אז הייתי חייבת לחזור אל 'מאחורי הגדר' של ביאליק: "...והמצור הולך בינתיים ורב משנה לשנה, ושקוריפינשטשיכא הולכת ומתבצרת מפניו; את המחיצות הגביהה טפח אחרי טפח; על כלביה נוטרי חצרה וגנה הוסיפה כלבים חדשים; את השער והפשפש, אלו שהיו פתוחים לרחוב, לצד שכונת היהודים, סגרה בבריחיהם ולא ייפתחו... "
איפה הפִּשְׁפָּשׁ הביאליקי ואיפה הפשפש של הזורע. השער הזה אל הקיבוץ (יש עוד חמש כניסות גדולות יותר) הוא גדר קרוסלה קטנה ושקטה הצופה אל יערות מנשה ואל שולי המושבה יקנעם.
אין כאן שום מלחמה והתבצרות. כל אחד יכול להיכנס. "הגעת?" יעל שמחה כשהתקשרתי צוחקת להגיד שעברתי דרך הפשפש, "אז תלכי ישר ואני יוצאת מהספרייה אלייך". עוד כמה דקות ואנחנו כבר מגיעות לתערוכה 'משחקים של פעם' - המשחקים שבנו והכינו חברי הקיבוץ לאורך כל שנותיו לילדים שנולדו וגדלו בו.
× × ×
הספרייה הגדולה בהזורע טובלת בירוק רענן. בפנים יושבים על כיסאות גלגלים ותיקי הקיבוץ וקשישים מהאזור כולו, שמטופלים בבית השקמה שנמצא ממש ליד הספרייה. דגנית, מנהלת הבית הסיעודי, מספרת להם על התערוכה, קוטפת מתוך התצוגה בובות ובתי בובות, שרפרפי משחק, לוחות שחמט, פריטים ממשחק מהג'ונג וארגזי קוביות, מנסה שוב ושוב להצית ביושבים מולה זיכרון מחיים צעירים ורחוקים. אצל חלקם באמת נדלק אור הזיכרון. "הבובות", אומרת פתאום אחת הנשים, "היו לי כאלה. אמא היתה תופרת לנו".
המאבק בשכחה נוגע בכולנו. מטלטל. נגיעה ומבט אל משחקי העבר 'הפשוטים', כשאנחנו בהווה הפלסטיקי, התעשייתי, הדיגיטלי. העבר מנצח רק ברגש, ברצון לטבוע בו ולשכוח את שצופה לנו העתיד, זה שיושב איתנו עכשיו על כיסאות גלגלים, עייף איברים ונרדם.
חברי הקיבוץ נוהרים | צילום: עודד כהןחברי הקיבוץ נוהרים | צילום: עודד כהן
חברי הקיבוץ נוהרים | צילום: עודד כהן
(חברי הקיבוץ נוהרים | צילום: עודד כהן)
× × ×
הכל בעצם התחיל בגלל המזוודה של חברת ובת הקיבוץ דורית יערי. אחד החתנים שלה ראה אצלה את המזוודה שאותה היא שומרת מאז ילדותה ובה כמה משחקים ובדים ועליהם דוגמאות רקמה, זכר לשעות הרבות שבהן רקמה. "הוא אמר לי שייתכן שהמזוודה שווה הרבה כסף", יערי צוחקת. "לא התכוונתי למכור אותה, אבל זה נתן לי רעיון והצעתי ליעל לעשות תערוכה עם המשחקים שהיו בקיבוץ ושהחברים הכינו בעצמם".
יעל הרימה את הכפפה ("תמיד אני מחפשת דרכים לחבר את הספרייה לקהילה"). נעמי שחם, גם היא בת הזורע, נענתה מיד. "הייתי המתלהבת הראשונה", היא צוחקת. שחם, סבתא ל־18 נכדים ונין אחד, שמרה בביתה צעצועים שהכינו בקיבוץ במיוחד בשבילה והביאה אותם לתערוכה. "חלק מהצעצועים השארתי בבית. רק בשבת האחרונה שיחקו אצלי כמה נכדים במשחק 'זכרונות' עתיק, שנשאר מאז" .
אחרי נעמי שחם הגיעו עוד חברים עם אוצרות. מרים מוכנדורף הביאה לוח עץ עם קוביות ושרטוט עגול. על השלט המוצמד נכתב: "למשחק קוראים סורי. המטרה היא להגיע לכך שהקוביות עומדות בשורה. אבא שלי, ברונו, בנה עבורי את המשחק כשהייתי בת שש בתחילת שנות ה־50. בשעות הפנאי אחר הצהריים, בחדר ההורים, שיחקנו במשחקים. היום אני משחקת עם נכדיי".
× × ×
רפי שדמון מגיע לספרייה בבגדי עבודה כחולים. יעל שלפה אותו מהמטבח. הכנות לקראת ארוחת יום שישי. אוכלים פה עדיין בחדר אוכל אף על פי שהקיבוץ עבר הפרטה ("אבל עם רשת ביטחון די גדולה", אומרת מרים, גם היא מהנהלת הספרייה, שנולדה וחיה כל חייה בהזורע, כשאנחנו נוסעות על הקלנועית שלה בשבילים הקטנים).
רפי לוחץ יד ומוביל אל הפינה שלו בתערוכה. יש בה 'מסך קולנוע' מארגז ובו סרטי נייר שמגלגלים כאילו היו ספרי תורה ובהם סיפור על שלושה פרפרים. יש שם רכבת וקרונות מעץ, מתקן הנדסי שאפשר לגלגל בו גולות שיורדות בנקישות חזקות ממפלסים באלכסון ("עושה הרבה רעש", רפי מודה).
אבל גולת הכותרת בפינה שלו, ואולי בכל התערוכה הזו, היא ה'חנטריש', מעין קרטינג זעיר שבו יכול לנהוג ילד. "היו בסך הכל שלושה כאלה", רפי מספר. "אחד אני בניתי ועוד שניים שבנו חברים אחרים. את הגלגלים לקחנו מאיזה מפעל, את המושב מרהיטי הזורע שפעם היה פה, וככה הרכבנו את החלקים עד שיצא הדבר הזה".
למה קוראים לזה חנטריש?
נעמי ודורית לא יודעות. רפי מציע הסבר: "כשאומרים חנטריש מתכוונים בדרך כלל לדיבורים על ריק. השם בא להראות שלא מדובר באמת ברכב אלא שזה חנטרוש שאיכשהו נוסע" (צוחק).
אין בהזורע מי שלא יודע מה זה חנטריש. הילדים מפעם, הילדים מהיום, כולם. ענבר, בת הקיבוץ שעובדת עם הקשישים, מתלהבת. "כולם רצו לנסוע על החנטריש", היא מספרת להם.
רפי, איך שמרתם את כל הצעצועים ולמה?
"לא יודע. כנראה רצינו שהילדים שלנו והילדים שלהם ישתעשעו גם".
נעמי: "אצלנו זאת מורשת משפחתית. את המשחקים ששמרתי הכין נדב בעלי, שנפטר לפני הרבה שנים. גם הנכדים שלא הכירו אותו יודעים שהוא עשה".
× × ×
באמצע השבוע מגיעים אל התערוכה חברי הקיבוץ היום. נוהרים ממש. בשבתות יעל ומרים מחלקות מפתח לספרייה לאלה שהיו פעם חלק מהזורע ועזבו ועכשיו הם רוצים לבוא ולהיזכר, מתגעגעי ימים אחרים ורחוקים שמתרפקים על הילדים שהיו אז ורוצים להראות משהו מזה, פיסה קטנה מהפאזל של חייהם, לילדים שלהם שנולדו כבר רחוק מכאן.
כשאני שואלת את דורית ונעמי למה הן חושבות שמרו בהזורע על כל כך הרבה צעצועים ומשחקים מפעם ומה זה אומר בעצם על החברים ועל הקיבוץ, הן מחפשות מילים, מחפשות קצוות של חוטי תשובות, ובסוף משאירות את השאלה פתוחה. בדלת, ממש לפני היציאה, דורית אומרת ליעל: "תגידי, אולי בפורים נעשה תערוכה של התחפושות שהכינו פה כל השנים לילדים?"