מזה כתקופה אני מלווה קבוצת נשים מבוגרות בישוב קטן בדרום הארץ. נשים שעמלו וגידלו, טרחו והנביטו משפחות נפלאות. נשים שהתחתנו בגיל צעיר והקימו משפחה מרובת ילדים, כשהן עדיין היו עלמות צעירות. יש להן מועדון והן נפגשות בו כפעמיים בשבוע. הפגישות האלה הן אור גדול עבורן. האפשרות להתלבש יפה, לצאת מהבית, לפגוש חברות משכבר הימים - ורגע להיות עבור עצמן בלבד.
קבוצות כאלה מחממות לי את הלב ורק מחדדות את ההבנה שרשת חברתית בגיל המבוגר כל כך קריטית להזדקנות מיטבית ותוחלת חיים ארוכה.
באחד המפגשים דיברנו על תחושת השייכות. מהי אותה תחושה? מה חשיבותה? האם אנחנו זקוקים לה בגילנו המתקדם?
תוך פעילות מובנית החלו לעלות כאבים ותסכולים ותחושה קשה של הנשים בחדר.
היו שהביאו את החוויה שלהן מתוך התא המשפחתי.
״ 8 ילדים יש לי ובכל זאת אני לא מרגישה שייכת…״
״אף אחד כבר לא מקשיב לי״, טענה אחרת, ״כאילו אני כבר לא חשובה..״
״באים אלי רק כשצריך משהו… מזל שלפעמים הם נזכרים שיש להם אמא..״ התלוננה בשקט אחת המשתתפות.
האדם הוא יצור חברתי אמר אלפרד אדלר, תאורטיקאן. אדם צריך להרגיש שהוא חלק ממשהו, שיש לו מקום בטוח ושהוא משתייך לקבוצה בה הוא מרגיש שווה ערך. בגיל המבוגר קבוצות החברים לאט לאט מתמוססות והקושי לייצר חיי חברה חדשים קשה ומורכבת. אין זה אומר שהצורך פוחת. ניתן אפילו לקבוע, כמעט בוודאות, שדווקא בגיל זה הצורך להשתייך חזק וחשוב.
אחד המעברים המטלטלים בחיי המבוגר הוא השלב בו הילדים עוזבים את הבית. כל המהות משתנה ומבית מתפקד על בסיס יומיומי, נהפך הבית להיות שקט ושומם, ללא אוירת מלאות. גם התפקיד ההורי משתנה עם עזיבת הילדים את הבית. מתקשורת צמודה, כמעט תלותית, הופך הקשר להיות פחות אינטנסיבי, פחות בשליטת ההורים ולפי צרכיו של הילד המבוגר שיצא מהבית.
מעבר זה, הרבה פעמים, הוא תחילת הדרך של ההורים למסלול של תחושת חוסר שייכות והתפרקות הקן המשפחתי.
במצב של בניית קן חדש, עם צרכים מותאמים להורים ולילדים, אפשר לקיים את הנפרדות הזו ממקום בריא ושלם. כאשר יש השענות על הילדים שיצאו מהבית, ציפייה תמידית שיהיו עבור הוריהם ושיתוף האכזבה מהם - כך תגדל ותעמיק תחושת חוסר השייכות של ההורים המזדקנים למשפחתם מדרגה ראשונה.
עם אותה קבוצה עבדנו על אותה תחושה של ציפייה מהילדים שבגרו, על הצורך ההורי להמשיך ולקיים חיים כפי שעוד היו ילדים, הצורך ההורי לנהל ולהוות דמות דומיננטית וקובעת בתא המשפחתי של ילדיהם ועל הריחוק שנוצר בין הדורות.
הבנו כיצד ניתן מצד אחד ״לשחרר״ ומן הצד השני ״לשמור קרוב״ בלי להפריע.
הבנו שהחיים שלנו נבנים סביב הצרכים שלנו ולא נוכל לצפות מילדינו לחיות את הצרכים שלנו.
עוד הבנו שהכל הוא עיניין של הסתכלות ופרשנות. ביררנו כיצד כל אחת מהמופלאות הללו מרגישה חלק ומה נחוץ לה על מנת להרגיש שייכת.
ועם הכלים האלה הן יצאו למשפחות המורחבות שלהן. אין לי ספק שאצל כל אחת זז משהו, אפילו אם קטנטן.
באהבה גדולה לקבוצת המופלאות מהדרום.
