לא היתה כבר ברירה. היה צריך להחליף את החרסינה באמבטיה. קורה.
הבעיה היא לא זו. הבעיה היא כפי שיודע/ת כל מי שמכניס/ה לביתו אדם אחר עם פטיש, שזה אף פעם לא נגמר בחרסינה.
לא משנה כמה כתבי כמויות תעשי, וכמה רשימות והצעות מחיר מצטלבות תרשמי, וכמה סיורי רכישה והשוואות מחירים כולל בדיקת כל הבלת"מים (בלתי מתוכננים) שתעשו, לעולם לא תצליחי להתכונן למה שיקרה מרגע שניחתה מכת הפטיש הראשונה.
בייחוד אם אמא שלך באה במקרה רק להקפיץ לך משהו ואמרה כבדרך אגב "נהדר שאת משפצת, כי קצת לא יפה איך שנראית הכניסה לבית".
זהו. משפט קטן שאחריו כלום לא היה אותו דבר.
× × ×
שלושה ימים אחר כך הסתכלתי על שאריות המטבח שלי המכוסה אבק שנראה כמו לקוח מתוך תמונות בשערי העיתונים המסקרים אזורי אסון טבע. וכן, זו לא טעות, זה אכן התחיל באמבטיה אבל מהר מאוד גלש לחדרים אחרים, והיה נראה כאילו סופת חול אימתנית חצתה את ישראל וחנתה לי בסלון.
× × ×
"בסוף זה יהיה יפה", אומר לי אשר קבלן השיפוצים שכבר מזמן הפך לחלק מהמשפחה. "ואת תשמחי שעשית את זה".
אבל הסוף היה עוד רחוק. ולא היה ברור אם השלוליות על הרצפה הן תוצאה של הצינור שהתפוצץ או של הדמעות שלי. הדמעות שהתגברו גם למראה ילדיי המוזנחים, נעדרי ויטמינים מזינים, שניזונו ימים רק מפחמימות פשוטות, כריכים ועוגות, כי גז אין וגם בכיור אסור לפתוח את הברז. וכלים עושים בכיור של האמבטיה.
זה כמובן לא הפריע להם, כי הם לא שמו לב לזה, עד שנשרף הפיוז.
"בסוף זה יהיה יפה", אני מעודדת אותם כשבערב יושבים כולנו לאור נרות כי אין חשמל.
בבוקר מנשה החשמלאי יבוא.
× × ×
האמת שקצת התגבשנו בימים האלו. למדנו להעריך דברים פשוטים כמו חשמל, אוויר נקי ושינה ללא יקיצה במהלומות פטיש בראש. החזק, אחרי יומיים, הבין שהכי טוב להישאר בעבודה עד חצות וללכת לשם עם הזריחה, כי שם יותר נקי, שקט ומסודר מאשר בבית שלו. הבית שגם אין לו איפה לשבת בו וגם רעייתו מסתובבת עם סכין יפני בין השיניים וכתב כמויות של אשתקד בידיים.
× × ×
הדבר המדהים הוא שכאשר משפצים רואים דברים שלא שמת לב אליהם מעולם.
רואים דברים טיפשיים להחריד שלא רואים בשום סיטואציה אחרת. דברים שהיו שם שנים — חוטים, סדקים, קילופים — ואף פעם לא ראית אותם.
הרי לאף אחד מאיתנו (מלבד מעצבי פנים ואדריכלים) אין מושג איך נראה הברז או איך נראה הצינור שמוביל את המים לשירותים או מה זה מכסה הפלסטיק הזה שבאמצע המסדרון ולמה הוא פה.
בעת שיפוץ (כן, מרגע שירדה החרסינה הראשונה, התיקון הקטן הפך לשיפוץ כולל) פתאום רואים דברים שמעולם לא שמת לב אליהם.
"יקירי", את שואלת אותו. "שמת לב שעובר לנו כבל מעל המיטה? זה של הטלוויזיה או של האינטרנט?".
גם אינטרנט זה דבר שבעת שיפוץ הוא רק זיכרון. זיכרון מלפני חורבן בית שלישי.
× × ×
ונזכרתי בדירה הראשונה שלנו.
בדירה עם הקירות המתפוררים שהדבקנו עליהם פוסטרים כדי להסתיר את הסדקים. שמצאנו דיקטים ואיתם סגרנו את המקומות שמהם נכנסה רוח פרצים בחורף וחום גדול בקיץ. ואחת לכמה שעות הלכנו להרים את הפקק שקפץ.
× × ×
והחזק הגיע אחרי חצות, וישבנו לנו במה שהיה הסלון שלנו, לאור נרות, ושתינו תה חם עם קינמון.
עוד כמה שעות, ידענו, ייכנסו הדחפורים. ועכשיו זה היה הרגע שלנו.
והעלינו זכרונות מהימים ההם, בדירה ההיא, הראשונה שלנו. והנחתי את ראשי על כתפו והוא חיבק אותי.
וידעתי שממש לא אכפת לי איפה יעבור הכבל ואיזה ברז יהיה. כי אף פעם לא יהיה מושלם, ותמיד יהיה מה לשפץ. וזה בסדר.
זה מסע החיים, הבית והמשפחה.
× × ×
אבל בערב ההוא, לאור נרות, ידעתי עוד משהו. ידעתי שאנחנו יותר עמידים מכל חרסינה.
ושום פטיש אוויר לא ישבור אותנו.
זה קטן עלינו.
עברנו שיפוצים יותר גרועים.
