בפגישה הרביעית הוא אמר לי שהוא מוותר. הוא לא יכול יותר. כואב לו, הוא כבר מבולבל לגמרי, אין לו מוטיבציה לכלום, כלום כבר לא משמח אותו.
אנחנו נפגשים אצלו בבית ואני מרגישה שקשה לו לצאת מהמקום החשוך שלו. אנחנו מדברים המון על מה היה פעם, מה כבר לא יהיה, איך היה פעם "גבר-גבר" והיום הוא שבר כלי. איך פעם רץ וניגן ורקד ושר. והיום? היום כלום.
הוא יושב שפוף, מאוכזב מעצמו, מאוכזב מחייו. אני שומעת רק מה לא טוב, מה לא מצליח לו, מה הוא כבר לא יכול.
זה רגע שאני צריכה לעצור את עצמי מלנער לו חזק את הכתפיים ולהגיד לו: תסתכל. תסתכל כמה יופי מסביבך. משפחה אוהבת, אשה מדהימה, בית נעים וחם, חברים במרכז היום שאליו אתה הולך, הנכדים, הילדים שמגיעים כל סוף שבוע ומתקשרים כל יום. תסתכל! הוא עדיין לא במקום של לראות את זה.
במקום זה, אני יושבת מולו ומקשיבה. מנסה להבין למה כל כך לא טוב.
אני פשוט שם בשבילו. כשיבשיל הרגע אומר לו את כל מה שרץ לי בראש.
בפגישה החמישית אנחנו מחליטים לעשות רשימה. מצד אחד רושמים את כל הדברים שאיבד. היכולות שכבר לא ישובו להיות כשהיו. מהצד השני אנחנו רושמים את כל הדברים שעוד נותרו.
אז נכון , ברשימת "החוסרים" - הוא כבר לא נוהג, כבר לא מנגן בתופים, ההליכה קשה לו מאוד והוא מרגיש מבולבל. הוא מרגיש מאוכזב מעצמו וקשה לו להתלבש ולנעול נעליים לבד.
לעומת זאת, ברשימת "היש" - משפחה, חברים, מרכז יום, סרטים וסדרות, אוכל טוב, ההכרה שעדיין עצמאי מאוד (למרות הקושי), בית הכנסת שהוא אוהב להגיע לשם (עם עזרה), הגינה היפה שלו שבה הוא יושב בשמש, הקוסקוס של ימי שלישי שמכינה לו אשתו. ןעוד ועוד ועוד. הרשימה הולכת ומתארכת ואנחנו מציינים וכותבים כל דבר.
פתאום הוא מספר לי בשמחה שהשבוע יצא עם אשתו להופעה. וגם לים המלח. העיניים שלו נוצצות והוא שמח. גם אם לרגע.
הרבה אובדנים יש לו, לגיל השלישי.
אנחנו מאבדים את הזהות והשייכות ובעיקר - את היכולות הפיזיות והקוגנטיביות. ההכרה שדברים לא יחזרו להיות כשהיו היא קשה ומתסכלת - בעיקר כשיש פער בין ההידרדרות הפיזית לקוגנטיבית. המוח מבין היטב מה הגוף כבר לא מסוגל לעשות - על אף שהנפש משתוקקת. וזה לא פשוט בכלל.
את הרשימה הזו אני מבקשת שישמור בהישג יד. בעזרתה של אשתו הוא מביט בה לפעמים ונזכר בכל הדברים הטובים שיש לו בחייו. הוא קורא את רשימת הדברים היפים והטובים ובוחר לעשות משהו בהקשר שלהם שיעשה אותו שמח מעט יותר.
אני לא משלה אתכם. התהליך ארוך, יש בו הרבה ירידות והעליות קטנות הן - אבל זוהי אלומת האור שמבצבצת ומאירה את החושך הגדול.
אז נכון שהוא לא רוקד כל היום בבית ושר שירים שמחים עם חיוך שלא מש מפניו - אבל הוא כן זוכר שיש עוד דברים טובים שמשמחים אותו. שיש עוד המון "יש" על אף החוסרים. אז גם כשקשה ואין אור בקצה והכל נראה גמור, חכו רגע.
תכינו לעצמכם רשימה אישית כזו ותמנו בה את כל מה שעולה על דעתכם - ביש ובחוסר. תקפלו אותה קרוב לליבכם ובכל פעם שיש קושי תקראו בה. יש לי הרגשה שתופתעו לטובה.
חג מאוד שמח - ותזכרו שגם אלומה קטנה היא מענה מצויין בחושך מוחלט.
יעל חביב - מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי. ניתן ליצור קשר במייל, בפייסבוק או בטלפון 050-6803313