בחודשיים האחרונים ישנה התפרצות של מחלת הכלבת בצפון הארץ. כבר למעלה מ-15 שנה שלא היתה התפרצות כזו של המחלה. כך מדינת ישראל הופכת למדינת עולם שלישי בנושא בעלי החיים.
הרבה אנשים נוטשים את חיות המחמד שלהם, זורקים אותם לרחוב, זה ידוע. כלבי בר רבים מגיעים גם מחוץ לגבולות ישראל, מהמדינות השכנות. יש אלפי כלבים משוטטים, ומאות אלפי חתולים ברחובות. וכולם שותקים.
ולמה יש התפרצות של הכלבת, אתם שואלים? תשאלו את שר החקלאות, אורי אריאל. תשאלו אותו מדוע בשנים האחרונות ניתנו פחות חיסונים אוראליים לאוכלוסיות התנים וכלבי הבר?
מה בעצם קרה? מי נרדם בשמירה?
עכשיו שיש התפרצות, פתאום יש תוכנית פעולה ותקציב לחלק חיסונים כדי למגר את מגפת הכלבת בצפון, שעלולה בסופו של דבר להגיע לכל הארץ.
השבוע משרד החקלאות הצהיר שהשר "הורה למנהל השירותים הווטרינריים במשרדו להפעיל אמצעים דרסטיים לעצירת התפשטות מחלת הכלבת בצפון. בין היתר, הנחה השר להכריז על אזורים נרחבים כ'נגועים'. מדובר בצעד דרסטי, המעוגן בפקודת הכלבת ונוגע לחיות בית. באזור נגוע, לדוגמה, אסור ללכת עם כלב שקשור לרצועה שארוכה משני מטרים, אסור לאדם להחזיק מעל שני כלבים ומותר לרשויות להמית בעלי חיים שנתגלו כלא מחוסנים".
אני שואלת את עצמי איזה תוכנית פעולה היא תוכנית של המתת חיות? כשממיתים כלבים, צאן, שועלים או כל חיה אחרת - זה רצח. המתת חסד הם קוראים לזה. וכל זה בגלל שבשנים האחרונות לא פיזרו מספיק חיסונים.
קשה לי לחשוב על גורלם העצוב של כלבי הרחוב, חתולי רחב, שועלים, תנים. האם אלו הערכים שאנו מאמינים בהם? האם אלו הפשעים שנרצה לספר עליהם לדורות הבאים? כך זה נראה כשמי שנבחר להיות אחראי על חוק צער בעלי חיים ולדאוג לרווחתם - נכשל במילוי תפקידו.
הכותבת היא פעילה למען בעלי חיים ופעילה בהסגר באר שבע. לשאלות בנושא בעלי חיים אתם מוזמנים לשלוח מייל
