התעוררתי בחדר במלון. לא זכרתי איפה אני. באיזו עיר. באיזו מדינה. האמת שזה גם לא שינה לי כל כך, רק פחדתי שאולי אני מאחרת לאיזו טיסה. בדקתי בטלפון מה התאריך, השוויתי לרשימה הצפופה שהייתה רשומה לי באנגלית, מנסה למקם את הפרצופים הזרים שאליהם דיברתי אתמול לפני שנרדמתי, שבוודאי יהיו דומים לאלו שאליהם אדבר היום אחרי שתעלה השמש, ואני אעלה לעוד טיסה ואגיע לעוד מקום שאליו כנראה לא אגיע שוב לעולם בחיים האלה.
ולא נורא שכך.
× × ×
שבע מדינות בתשעה ימים, זה היה המסע שלי. הספר שלי יצא באנגלית, ואי שם איזה יחצן אמריקאי נלהב, שמקבל עמלה על כל מפגש כזה וממליץ עליי בלי ששמע אותי אי פעם, ארגן לי מסע הרצאות.
"גג עשרה ימים", אמרתי למי שאמרתי בארץ הקודש. ועכשיו אני מאוד רחוקה, אי שם בלב אמריקה, בעיר שלא שמעתי עליה אף פעם. לבד במלון. הכי לבד שהייתי בחיים.
× × ×
השעון בטלפון מצלצל. 5:00. יש לי טיסה עוד שלוש שעות. עוד שתי הרצאות, עוד פעמיים שיבואו לאסוף אותי מהשדה ויושיטו לי יד, ואני אציג אותי והם אותם, ונהיה נחמדים וחייכנים ואני אענה שהטיסה הייתה ממש בסדר, תודה. פעם תבוא לאסוף אותי צעירה שעובדת במרכז היהודי, וזה הג'וב הראשון שלה והיא מתרגשת מדי, פעם איש מבוגר שההרצאות האלה הן הבייבי שלו, והוא עייף קצת מהחיים, אבל היום זה היום שלו בקהילה. אז הוא התלבש חגיגי.
× × ×
"פה תעמדי, זה המיקרופון שלך", היא אמרה לי, ואני התבוננתי על הבמה הקטנה שעליה היא הצביעה, זו שמאחוריה ארון הקודש. הפרוכת. ספרי התורה.
אני לא יכולה, הסברתי לה.
היא לא הבינה.
אני לא יכולה להרצות בבית כנסת, לדבר את דברי ההבל שלי היכן ששעה קודם עמד הרב וקרא בספרי התורה שהוצאו בהדרת קודש מארון הקודש.
"אבל כאן אנחנו עושים את כל ההרצאות", היא אמרה. "והרבי יפתח את הערב ויגיד בהתחלה כמה מילים".
והרגשתי איך כבודה של מדינת ישראל מונח על כתפיי. ולא ידעתי מה לעשות עם זה. וביקשתי מים.
× × ×
"אני אבוא לאסוף אותך ב־18:00", אמרה לי ישראלית לשעבר שגרה כאן המון זמן ומביאה אנשי רוח מישראל למרכז היהודי שלהם. המרכז עם החוגים לילדים, הבריכה הקטנה, בית הכנסת והספרייה עם קצת ספרים ישראליים מתורגמים. מרכז שנאבק לשמור את יהדותה של הקהילה, ובעיקר של הילדים.
"הכי חשוב שהילדים יישארו יהודים", אומרים כולם בשלב זה או אחר של השיחה. הם מנסים להילחם באמריקה הענקית ששם בחוץ, שמפתה את הצעירים עם המנות הענקיות בצלחת והכבישים הרחבים והבתים הבהירים והענקיים עם הדשא מקדימה, כמו שראינו בכל כך הרבה סרטים.
וכל מה שיש להם מול זה הם המרכזים הקטנים האלה, והם מתעקשים להחזיק ולשמר את הקהילה. את התחושה הזאת של יחד שהם זוכרים מהילדות ורוצים להעביר לילדיהם. זה הנשק היחיד שלהם מול כל הגדול ונוצץ והקרדשיאן שיש שם בחוץ — ההרגשה של קשר, של להיות חלק ממשפחה, מקבוצה. להיות יהודי.
× × ×
אני מגיעה לעוד שדה תעופה. מגלגלת אחריי את המזוודונת הקטנה שדחסתי אליה הכול, מוותרת על כל מה שלא חשוב, מכבסת ביד כל ערב את מה שצריך, העיקר שאוכל לעלות עם המזוודה לטיסה ולא אצטרך לשלוח אותה בבטן המטוס ואז לחכות לה. אני ניגשת במיומנות אל הדלפק האלקטרוני, זה שהפחיד אותי כל כך לפני שישה ימים, ומתקתקת לי מושב משופר ליד החלון ומוסיפה 15 דולרים. סוכנת נוסעת של עצמי.
× × ×
אני מתבוננת בשורת המסעדות. דיינר, המבורגרים של בוקרים, תאילנדי ובר. אנשים עם בירה יושבים שם, במפגש הזה בין הלילה לבוקר. חלקם עוד לא הלכו לישון. חלקם רק קמו.
אני לוקחת קפה גרוע בסטארבקס ותוהה אם אני נראית להם בודדה כמו שהם נראים לי, או שאלה פשוט הגעגועים.
× × ×
עוד יומיים אצא חזרה הביתה אחרי תשעה ימים. תשעה ימים של הכי לבד שיכול להיות. במקומות שאף אחד לא מכיר ולא יכיר אותי לעולם.
מקומות שיכולתי להישאר בהם שנים, ואף אחד לא היה יודע מי אני ומאיפה באתי. וגם לאף אחד לא יהיה אכפת.
תשעה ימים שבהם לא הייתי צריכה להתחשב באף אחד ובשום דבר מלבד בלו"ז הצפוף שעל הפתק הקטן.
מאז שנולד הבכור שלי, לפני למעלה משני עשורים, לא הייתי משוחררת כל כך. חופשייה כל כך. לא צריכה לתת דין וחשבון, לא צריכה להתחשב ברצון של אף אחד, לא לשאול מה הם רוצים לאכול, איפה לשבת, מתי לקום ומתי לישון.
זו רק אני עם עצמי.
ילדה גדולה טסה עם מזוודה קטנה.
בין שם לאי שם.
× × ×
אני מתעוררת בחדר במלון.
לא זוכרת איפה אני, בודקת את התאריך, משווה לרשימה הצפופה שרשומה לי באנגלית.
זהו, זה סוף הרשימה.
טיסה לניו יורק, שעתיים המתנה בשדה ואז טיסה לתל אביב.
דמעה זולגת לי.
מעולם זה לא היה לי ברור וחד כל כך.
לא רוצה להיות כל כך לבד. לא אוהבת להיות רחוק. רוצה הביתה.
לאיש שלי, לילדים שלי.
לאיפה שאני שייכת. למדינה שלי. לשפה שלי. למקום שהוא שלי ואני שלו.
ושאכפת שם לאנשים ממני.
× × ×
במלון קטן, בחג סוכות לפני כמה שנים, אי שם בעיר שלא אגיע אליה כנראה יותר בחיים, הייתה הסוכה שלי, הזמנית, זו שגרמה לי להבין כמה אני אוהבת את המדינה שלי, המשפחה שלי והחיים שלי. ורוצה כבר לחזור אליהם.
כי זה הבית שלי.