יום הכיפורים מציף אותי געגועים לאבא שלי. כבר עוד מעט 20 שנה שאנחנו לא מעבירים ביחד את כיפור, בעצם מאז שהוא ואמא נפרדו. עכשיו כשאני כותב את זה נופל לי האסימון שאנחנו לא ביחד בכיפור כבר יותר שנים משהיינו.
מן הסתם, הרבה דברים בחיי השתנו מאז שהוריי נפרדו, יום הכיפורים הוא אחד המשמעותיים שבהם. מוזר ככל שזה יישמע, בילדותי יום כיפור היה החג האהוב עליי (טוב, אולי רק את פורים אהבתי יותר). כי זה היה החג שלי עם אבא, החג שבו הייתי צמוד אליו 24 שעות.
עוד לפני כניסת החג והארוחה המפסקת הוא היה ממהר להגיע הביתה ולאסוף אותי לבית הכנסת הטריפוליטאי בגבעת אולגה, כדי שנספיק לקבל מלקות. זאת אומרת הוא היה מקבל מלקות, ואני ליטופים. הוא היה עומד מול הפרוכת של ארון הקודש ומרים את חולצתו עד הראש, כך שגבו חשוף.
ואז הרב משה ארביב ז"ל (שהיה גם המחנך שלו בבית הספר) היה אומר "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ", ועם כל מילה נותן לו מכה בשוט. וככה שלוש פעמים ברצף.
אחר כך הוא היה עושה לי אותו הדבר, רק שאצלי השוט רק ליטף את הגב. ככל שבגרתי הליטופים גברו, עד שגם אני הייתי חוזר הביתה עם סימנים אדומים.
בערב היינו מתפללים בבית הכנסת המרוקאי בשיכון סלע, ובבוקר המחרת היינו מתעוררים מוקדם וצועדים דרך אגרובנק (המעברה שהוא נולד בה) עד לבית הכנסת הטריפוליטאי באולגה. לקראת הערב אמא שלי ואחיי הקטנים היו עושים את הדרך לאולגה, כדי לשמוע את תפילת נעילה ולהיות בברכת הכהנים הגדולה.
מגיל שש התחלתי לעשות איתו את הצעידה הזאת לאולגה, ומאז הפעם הראשונה ועד האחרונה הוא סיפר לי, שנה אחרי שנה, את אותו סיפור, שזה עיקרו:
"כל הארץ עושים חשבון נפש ביום הכיפורים, לא רק בני אדם. גם הכביש, העפר, העצים, כולם נחים היום, וכשאתה נח, אתה חושב".
"עץ לא יכול לחשוב", אמרתי. "עץ יכול הכול. לפחות כל מה שבן אדם יכול, עץ לא רק חושב, עץ גם זוכר, ביום שתבין את זה אתה תזכור את אבא שלך".
"אני אזכור אותך בלי קשר", אמרתי. "אני מקווה", הוא אמר.
היום אני מבין את זה וזוכר את אבא שלי ומתגעגע אליו ולהבל הפה שלו מתחת לטלית בברכת הכהנים. אני עדיין לא מבין למה הוא סירב בנחרצות שארכב על אופניים ביום כיפור. ובאמת, אף פעם לא רכבתי על אופניים ביום כיפור, אבל זה גם לא העציב אותי במיוחד. זה היה הזמן המיוחד שלי עם אבא, זמן שעבר ולא יהיה עוד.
× × ×
אני מבקש סליחה מאמא ומאבא על שאני לא מתקשר מספיק ולא נפגש איתם מספיק. סליחה על זה שאני מקלל בפרהסיה, ואנשים בטח חושבים לעצמם איזה חינוך הוא קיבל הפרא אדם הזה עם הפה המסריח שלו, כשבתכל'ס מעולם לא שמעתי אותם מקללים.
סליחה על זה שעדיין לא הגעתי למצב שבו אני מסוגל לדאוג לרווחתם הכלכלית ולהעניק להם קצת שקט בתוך החיים הרועשים שלהם. אבל זה אחד החלומות הגדולים שלי, ובזכות האהבה הלא מתפשרת שאני מקבל מהם כל חיי, חלומות הם דבר שאני שואף להגשים, ולא רק כטיולי תת מודע בשינה.
מבקש סליחה מאסי, הנשמה הקטנה והאהובה שלי, על זה שאני מעשן. זה שאני מכור, זה כבר לא תירוץ בשבילי, כי היא ההתמכרות האמיתית שלי, ואני שואף לשאוף את ריחה ונוכחותה ולא לשאוף עשן. כרגע מפחיד אותי אפילו לחשוב שאפסיק לעשן, אך הפחד מהשלכות העישון משתקות אותי.
מבקש סליחה מאהובתי עמירה, האש והמים בחיי. אני יודע שאני אידיוט ולעתים בלתי נסבל. כל שאיפותיי מתרכזות בלהיות טוב אליה, הלוואי שאצליח לגרום לה להיות מאושרת, כפי שהיא גורמת לי.
ואני יודע שזה יום של סליחות, אבל אני מקווה שלאלוהים לא יהיה אכפת שאשחיל איזו בקשה וגם איזו תודה קטנה. אז אם אפשר בכל זאת — אלוהים, שמור לי על האנשים האלה מכל משמר, הם היקרים לי מכול.
ותודה, אני יודע שאני בר מזל ובורכתי במשפחה הזאת, אז רק שתדע שאני לא מקבל את זה כמובן מאליו, כולי שבח והודיה לך.