אבא שלי סיפר לי שבילדותו, בחודש אלול, היה מישהו שמסתובב לפנות בוקר ברחובות גבעת אולגה ומעיר את התושבים ל"סליחות". הוא היה מצלצל בפעמון וקורא "סליחות, סליחות".
אמרתי לאבא שלי שאם היום היה מסתובב אותו אדם ומעיר את התושבים לפנות בוקר, היו מזמינים לו משטרה, במקרה הטוב. הוא צחק, הנהן ואמר: ”אתה כנראה צודק, הזמנים השתנו“.
אבא שלי הוא לא אדם שחי בעבר, אבל כבר מזמן למדתי שאם הוא מספר לי איזה זיכרון ילדות, כנראה יש איזושהי נקודה שהוא מבקש להעביר. הוא לא תמיד מסביר לי את הנקודה, נותן לי לחשוב בעצמי על הדברים. לפעמים הדברים מסובכים לפיצוח ונתונים לשלל פרשנויות, ולפעמים הם פשוטים, כמו במקרה הזה.
1 צפייה בגלריה
צילום: אלכס קולומויסקי
צילום: אלכס קולומויסקי
צילום: אלכס קולומויסקי
אבא שלי התכוון להגיד שפעם "הסליחות" בבית הכנסת היו דבר קהילתי. תחשבו על קהילה - שכנים, חברים, משפחה וכו', מתעוררים לפנות בוקר אחרי יום עבודה ולפני יום עבודה חדש, כדי לומר סליחה קולקטיבית, קבוצתית, קהילתית, סליחה של בני אותו מקום.
אני מוצא את זה כדבר יפה מאוד ועוצמתי, מהלך של ערבות הדדית ושל ביחד. נדמה לי שלא תהיה טעות לומר שהיום אנחנו הרבה פחות קהיליתיים ויותר אינדבידואלים, כל אחד משתבלל ב-ד' אמותיו ועסוק בחייו. זו תקופה של חומות בחצרות ובתים נעולים על בריח כפול ומערכת אזעקה. וזה מובן, אני לא אומר את זה כביקורת, זה מה שזה, זה מה שנקרא "רוח התקופה".
מעניין לחשוב על השינויים האלה שחלים עלינו כחברה, דרך המנהג העתיק שהחל מימי הביניים - להתעורר באמצע הלילה כדי לומר סליחות, וההצעה הטמונה בחובו לעשות את זה יחד, כמי שחולקים גורל משותף. וזה בלי לומר מילה אחת עדיין על הסליחות עצמן, אלא רק על הקימה וההתקבצות.
× × ×
ד"ר מאיר בוזגלו אמר לי, שיש משפט במרוקאית שאומר שבחודש אלול אפילו הדגים רועדים. ביטוי הפחד הזה מובן למי שמאמין שלאורך חודש אלול מתנהל בשמיים הדיון המשפטי בעניינו, עד גזר הדין בערב ראש השנה. אבל זה מעניין שהמשפט הזה מגיע דווקא ממרוקו, כי מי שיצא לו להיות בסליחות בבית כנסת מרוקאי, יודע ששרים את הסליחות ללחנים שמחים ברובם המכריע.
ההסבר המרתק של ד"ר בוזגלו לכך הוא, שאצל יהודי מרוקו בסליחות באים לידי ביטוי הפאר וההוד של הבורא. אצל יוצאי אשכנז, שחוו רדיפות ושנאה תהומית בגולה על עצם יהדותם, התקבע חזק "קידוש השם", לכן בנוסח הסליחות שלהם באים יותר לידי ביטוי היראה והפחד.
× × ×
הסליחות בבית הכנסת הן בקשות סליחה וישועה של האדם מיוצרו, אך בין אדם לחברו, אלוהים לא נכנס. אלוהים לא יכול לסלוח לנו בשם האנשים בהם פגענו במשך השנה, את זה עלינו לנסות ולסגור בכוחות עצמנו. ויש עוד סליחה אחת, אולי קצת פחות מדוברת, אבל בטח לא פחות חשובה, והיא לסלוח לעצמנו.
כן, על פניו לסלוח לעצמנו יכול להישמע כפעולה מגלומנית, אך תאמינו לי שלפעמים זה המקום הכי קשה להיות בו. מי מאיתנו לא סוחב בליבו כעסים על התנהלותו, על מעשים שעשה או שלא עשה, על חוסר הקשבה לבן או בת הזוג, על שלא הקדיש מספיק זמן ותשומת לב לילדיו וכן הלאה. עצם המחשבה על הדברים שאנו צריכים לסלוח לעצמנו, היא צעד ראשון לתיקון.
היכולת שלנו, בני האדם, לבקש סליחה ולסלוח, היא יכולת אלוהית. אלוהים הכל יכול מגלה לנו סוד, הוא מגלה לנו שהוא יכול לסלוח, למחול ולכפר לנו, אבל יש דבר שהוא לא יכול לעשות. הוא לא יכול לבקש סליחה במקומנו ולא לסלוח בשמנו.
× × ×
מוקדמות המונדיאל 2018 מסתמנות כאחד הקמפיינים הגרועים אי פעם של נבחרת ישראל בכדורגל. לאוהדי הנבחרת (כמוני) כבר מזמן אין ציפיות גבוהות, כל מה שאנחנו מבקשים זה שישחקו בכבוד, בהקרבה, שייתנו מעצמם. מסתבר שגם זה יותר מדי לבקש.
במהלך עוד תצוגת שפל, הפעם נגד נבחרת מקדוניה הבינונית, הקפטן ערן זהבי, משליך בהפגנתיות את סרט הקפטן, כי הקהל שרק לו בוז. אחרי המשחק, המאמן הלאומי אלישע לוי, מגיב לתקרית ברפיסות ומסנגר על ההתנהגות הביזיונית של הקפטן שלו. גם הפרשנים באולפן מתגייסים כדי לגונן על זהבי ומאשימים בכלל את הקהל.
והאמת, כל הקרקס הזה סביב זריקת סרט הקפטן מצליח להעלים את הדבר האמיתי, שהוא עוד משחק גרוע והפסד ביתי לנבחרת שכל תוצאה אחרת מלבד ניצחון מולה, הוא לא פחות מכישלון מהדהד.
נבחרת ישראל בכדורגל היא כישלון מתגלגל. וזה בסדר, בחיי. השלמנו עם זה. אבל לא נקבל שחקנים שעושים טובה שהם משחקים, שלא נלחמים ולא מקריבים מעצמם. על אחת כמה וכמה, לא נקבל שחקני נבחרת שיורקים לנו בפרצוף עם התנהגות מזלזלת.
וכל זה מתרחש כשמירב התקציבים והסיקור התקשורתי הולכים לנבחרת הכדורגל, על אף שהיא מנפיקה אפס הישגים.
בינתיים, הספורטאים שמייצגים את ישראל בכבוד ומביאים מדליות באולימפיאדות ואליפויות עולם, מגיעים מהג'ודו, מהשיט ומהתעמלות הקרקע. ענפי ספורט שלא זוכים כמעט לסיקור תקשורתי ומתוקצבים בסכומים זעומים. רק השבוע, זכו שני ספורטאים ישראלים במדליות, בשני אליפויות עולם שונות. באליפות העולם בג'ודו, טל פליקר זכה במדליית ארד, ובאליפות העולם בהתעמלות אומנותית, לינוי אשרם זכתה במדליית ארד.
אני מודה שעד השבוע לא שמעתי את שמותיהם, ואני בטח ממש לא מיוחד בעניין הזה, ועל זה אני מרגיש שצריך לבקש מהם סליחה. אנחנו צריכים לבקש מהם סליחה.
אבל במקרה הזה לא די בסליחה, הגיע הזמן שהמדינה תשקיע בספורטאים, שכנגד כל הסיכויים מצעידים אותה להצלחות כבירות בספורט העולמי. וכן, גם ליווי וסיקור תקשורתי אוהד יכול להיות נחמד. ואגב, זו תהיה הדרך הנכונה לומר להם - תודה.