"אנחנו חיים קרוב לארבעה חודשים בתסריט שלא תיארנו לעצמנו, ולצערי קו הסיום אינו נראה באופק. להיות אחות זה הרבה מעבר לטיפול מקצועי. חלק מהיופי של המקצוע הזה הוא הדברים שהוא שוזר בתוכו – הקרבה למטופל, החמלה, המסירות, החיוך – היכולות לסייע לו להחלים כמה שיותר מהר ובצורה הטובה ביותר עבורו. כל אלה יכולים לשאוב ממך כוחות, אבל בעבור מי שהמקצוע הוא חלק בלתי נפרד ממנו, זו הדרך היחידה לעשות את זה.
"אני אחות למעלה מ־26 שנה ב'מאיר'. הייתי מנהלת סיעוד במחלקה אורתופדית ב' במשך שבע שנים, ובארבע השנים האחרונות אני מנהלת הסיעוד במחלקת פנימית ב', שכבר בגל הראשון הוסבה לטיפול בחולי הקורונה. לא פשוט לראות מטופלים שבן רגע מבודדים אותם מהסביבה שלהם ואין להם לצדם בני משפחה שיתמכו בהם. אנחנו עובדים סביב השעון לנסות לגשר על הפער הזה בכל דרך אפשרית, באמצעות מכשור טכנולוגי מתקדם, שיחות עם המשפחות, שיחות עם המטופלים וכל מה שאנחנו יכולים לעשות על מנת להקל עליהם את הבדידות מחויבת המציאות הזו.
"לצד כל המתח והלחץ שמלווים אותנו בחודשים האחרונים, אחד הדברים שהכי מחזקים אותי הוא הפידבק מהחולים. כל יום אני שומעת חולה שאומר שלמרות המיגון והציוד (שבאמת לא פשוט להיות איתם) הוא מצליח לראות את החיוך שלנו דרך העיניים – ומבחינתי זה אומר הכל על הצוות המיוחד שלנו. גם המעטים שבגל הראשון נמנעו מכניסה למחלקה בגלל סיבות בריאותיות, החליטו עם תחילת הגל השני שהם רוצים להיות חלק ולתת יד במאמץ לחברים שלהם ולחולים.
"האחיות הן חלק משמעותי בתשתית שעליה בנויה מערכת הבריאות; זו טעות נוראית לקחת אותן כמובנות מאליהן ולחשוב שהן יכולות לעמוד בכל סוג של עומס לאורך זמן ממושך בלי שיהיו לך השלכות משמעותיות. זה לא סוד שמערכת הבריאות לא דואגת מספיק לתשתית ההכרחית במחלקות הפנימיות ובחדרי המיון בארץ, שנים רבות יש זעקה של אנשי השטח שמתריעים על המחסור הקבוע הזה, וכעת מערכת הבריאות ניצבת בפני אתגר רחב ממדים שמאיים על חייהם של תושבי מדינת ישראל. המחויבות האינסופית של האחיות לפעמים מטעה את מערכת הבריאות כולה לחשוב שאפשר להמשיך ולהעמיס עוד ועוד.
"אנו נמצאים במחלקות הפנימיות במרחק פסיעה מהחורף, שנוסף על ההתמודדות עם נגיף הקורונה מביא איתו התמודדויות נוספות. כמנהלת סיעוד זה מרגש לראות צוות כל כך מגויס למען המטרה ויש חשיבות גדולה לראות כל אחד ואחד מאנשי הצוות שחווים התמודדויות מורכבות גם עם החיים בבית. אני גאה בהם.
"אני אמא לארבעה בנים. הבכור בקורס קצינים והשני מתגייס בחודש הבא. בימי הסגר לא ראיתי את בני הבכור למעלה מחודש. בגל הראשון התייצבתי במחלקה בשבע בבוקר ולא חזרתי לפני שמונה בערב, עייפה עד מאוד. אבל כל הזמן הרגשתי ועודני מרגישה את הגאווה שהם מרגישים, שאמא שלהם היא חלק מהצוות שבחזית המערכה – ואמנם אנחנו מבלים זמן קצר, אבל אני מקפידה לשמור על כך שהוא יהיה איכותי.
"החלום שלי הוא שהמגיפה הזו תחלוף כמה שיותר מהר ונוכל לחזור כולנו לשגרת החיים שהכרנו".
